פוסט קודם – שפיצברגן 21.07.2012

אז הלכנו לישון. אז מה בעצם ? לילה זה לא לילה, והשמש בשמיים. שעתיים וחצי לאחר מכן, הקפצה. כמעט כמו בצבא.טוב נו, מחנה 80. בקושי… לא להאמין. אבל הפעם לא "יורים עליך" אלא "דוב דוב דוב". חמש דקות, ושלושתנו כבר על הסיפון העליון. מפתיע, אבל לא קר. וכמובן, השמש בשמיים. זה קטע מטורף, לעתים בלילה יותר חם מאשר ביום. איך זה עובד הקטע הזה ? מחפשים רחוק רחוק, למעשה, 500 מטר, וראינו אי באמצע האוקיינוס הארקטי. בלי קרח, בלי שלג, סתם קצת אדמה באמצע הים.
ובאמצע, אמנם רחוק, רחוק מידי, וקטן, קטן מידי, רואים דוב קוטב !! מסתבר, שהבחור היה רעב, וחפר בתוך ניבתן. לידו, שכבה להקה של ניבתנים. כנראה הלהקה כבר סיימה את תפילת האשכבה לחבר שלהם שנאכל ממש לידם. הזוי משהו. מעל הדוב – שחף מפטרל, ממתין לתורו בארוחה. ממש מעגל החיים. כאילו אלטון ג'ון היה פה ושר לידנו…. מהמם.

האונייה שלנו עשתה ס"ד ללא סוף סביב האי, ושמרה על מרחק של 500 מטר. בעסה לא נורמלית !! מצד אחד, ברור – אסור להתקרב. שלא נתרסק על האי. בהמשך הקרוז, המשפט הזה קיבל משמעות שונה משהו.. ומצד שני, ראבק – למה לא מורידים זודיאקים לאי ??? אז כן כן, מנהל המשלחת שלנו אומר שאסור להתקרב. זה נגד החוק וידה ידה ידה. מי בדיוק קבע את החוקים האלו ?? ולא סיפרו לך שחוקים חוקקו בשביל לשבור אותם ? הססמה של האוניה "We are a wild life, not a zoo". נו בסדר… אבל בכל זאת שילמתי לא מעט בשביל ה – Wildlife האלה. אפשר היה לזרוק לדוב איזו כבשה, כמו בפארק היורה, שתגרום לו להתקרב לאונייה שלנו… תכלס, מנקודת המבט שלי, היה נראה כאילו הוא פשוט עצלן. לא בא לו להפעיל את אופרצית הורדת הזודיאקים. אז במקום למרוח אותנו, פשוט תגיד שאחרי 23:00 בלילה, פשוט לא מורידים אנשים וזהו. ביאוס לא נורמלי. אני רוצה דוב, לבן, גדול, מול העיניים שלי, ולא פיקסל במצלמה. תמונה מרהיבה לזיכרון שדי פוספסה. סאמק.

באמצע הארוחה

השחף ממתין לתורו

הלכנו לישון. לעוד שעתיים וחצי. ושש בבוקר השכמה. מה זה השטויות האלה ??? אנחנו בטיול או בטירונות ? אפילו שם מקפידים על 6 שעות שינה רצופות !! ראבק. למנהל המשלחת שלנו היה תכנון לרדת מוקדם בבוקר לחוף מסויים, אבל מסתבר שהוא כבר היה תפוס על ידיד אונייה אחרת. אז התכניות השתנו… אבל ערים כבר היינו.

אז כרגיל באנייה, אין פה דקה פנוייה. הרצאה מרתקת מההיסטוריון שמלווה אותנו לגבי היסטוריית המקום.

ויקינגים ורוסים כנראה גילו את סבאלברד כבר בתחילת המאה ה-12. ישנם ממצאים נורדיים עתיקים על ארץ ששמה "סבאלבּרדי" (סְבָלְבָּרְדִ'י) שפירוש שמה הוא "חוף קר". בשנת 1617 הבריטים גילו ארץ המלך קרל המווהים חלק מקבוצת איים סבאלברד. ההולנדי וילם ברנץ ערך את התגלית הכתובה הראשונה של הארכיפלג. מסופר כי ההולנדים צדו 60,000 לווייתנים מהאי. בשנת 1925 החליטה נורבגיה להפוך את האיים לחלק ממלכתה, ולא כאזור לא-עצמאי. בין 1940 ל -1980 ערכו אוניברסיטאות רבות, רובן אנגליות, מיפוי נרחב של האיים. האי הגדול ביותר בארכיפלג הוא שפיצברגן ("הרי פסגה" בהולנדית). פעם היה זה שם כל הארכיפלג , והאי אשר קרוי היום ספיצברגן היה קרוי "וסט ספיצברגן" או "ספיצברגן המערבי".

לקראת הצהריים, בשעה טובה ומוצלחת, מוצלחת מאוד ראבק, הגענו לשדה קרח ענק. אמנם, לא מדובר בקרחוני יבשה מטורפים וענקיים כמו באנטרקטיקה, אלא בקרחוני ים. פלטות שטוחות של קרח הנוצר מהים, וצפים סביבנו. התלהבנו כמו ילדים קטנים. טוב נו, בעיקר אני. לא ברור לי מה אני כל כך אוהב בנוף הזה. כנראה זה משהו שאי אפשר להסביר. אבל האושר ששדות קרח יוצרים לי במוח הוא פשוט בלתי מוגבל. סוג של HIGH בלתי מוגבל. האונייה נכנסה בקרחונים. שברה וניפצה אותם. כמו שהמנהל משלחת שלנו אמר : "Ladies and Gentlemans, Our ship is breaking her way through the ICE". ואם באנטרקטיקה עברה לי המחשבה לגבי – “קפטן יקר, מקרה טיטאניק לא זכור לך ?? אנא נהג בזהירות", אז כעת עברה לי המחשבה "קפטן יקר, מקרה MS EXPLORER לא זכור לך ?? אנא נהג בזהירות, אבל גם אם יקרה משהו והאונייה תטבע -בואנה, זאת יכולה להיות אחלה חוויה !!!”
בכל אופן, הקרחונים מגניבים. הרעש מעולה. ערפל שיורד ועולה ומשתנה תדיר. ובשעה טובה ומוצלחת – סוף סוף, סוף סוף הרגשת סוף עולם אמיתית. נהדר !!

קרחחחחח

ועוד קרחחחחח

שוברים קרח

אזעקת קרחונים

לא היה ברור אם נרד לקרח. אולי נישאר באונייה. מזג האוויר תמיד מתעתע בתוכניות. מצד שני, כל תוכנית פה משתנה בערך כל שעתיים. הקשר בין המסלול שאנחנו עושים למסלול המקורי – מקרי בהחלט. כמעט כמו בעבודה.. הפתעות זה חשוב… במיוחד, כשרק טוב יוצא מהן. בסופו של דבר, ירדנו לזודיאקים. סיור דוזיאקים ללא ירידה לחוף. מתלבשים חם מהרגיל, בכל זאת יושבים שעתיים בסירת גומי מצ'וקמקת, ומתחילים לסייר בין גושי הקרח הקפואים. לפתע פתאום, נבתנים. משפחה קטנה וחמודה (עד כמה שהחיה הדוחה הזאת יכולה להיות חמודה). עולים מהמים, ויורדים למים. עולים מהמים ויורדים למים. נשיפות. השפצרות מים. ואנחנו – אחריהם. שווה.

מורידים זודיאקים למים

מפקד המשלחת

ממשיכים בסיור הקפוא, ונהג הזודיאק המגניב שלנו, שהיה במקרה גם מנהל המשלחת, החליט שהוא עולה עם הסירה על גוש קרח. "אתה רציני ??” חשבתי לעצמי. “ממש ממש ממש רציני ??” המשכתי להקשות. אז כן. הבחור היה רציני. פתאום מצאנו את עצמנו, בפאקינג אמצע האוקיינוס הארקטי עמודים, קופאים מקור על גוש קרח. באמצע הקוטב. באמצע האוקיינוס. תכלס, מסוכן בטירוף. אני במקומות ממש ממש לא הייתי נותן למישהו לעשות את זה. אבל איזה מזל מזל מזל שאני לא במקומו. פשוט קשה, באמת קשה להסביר את התחושה שעברה בנו. התרגשות של ילדים מפגרים. ילדותיים. דפוקים. אבל – התרגשות מגניבה !! כמה דקות לפני שהקרח יימס, ולפני שנסיים את חיינו הקצרים כמו ג'ק מטיטאניק, חזרנו לסירה לעוד סבב קרחונים קפוא. ושוב, שנייה לפני שחוזרים לאוניה לארוחת צהריים, שוב עוגנים על גוש קרח. שוב התלהבות. שוב אושר ושמחה. פשוט לא להאמין איזו הרגשה מטורפת זאת. ילדותי משהו, מתלהב משהו, אבל פשוט בלתי ניתן להסבר וורבלי. פשוט מגניב. אבל, כמו כל חוויה טובה, גם זאת הייתה צריכה להסתיים, וחזרנו לאונייה. כמובן – לעוד ארוחה דשנה. דשנה מאוד.

כי אין מקום שהוא רחוק מידי

עומדים על הקרח

עומד על הקרח

ועוד קרח ים צף

ועוד קרח צף

סירת קרח

ועוד קרח צף

אחר הצהריים הגיע, והמשכנו להצפין עוד. ועוד. ועוד. את הטיול התחלנו מקו רוחב 78. בשעה 16:00 הגענו לקו רוחב 81. ה – GPSים של אנשי הצוות מראים ומוכיחים – אכן קו 81. הנקודה הכי צפונית כנראה שאגיע כנראה אי פעם. עוד 2 קווי רוחב ומגיעים לקרח העד של הקוטב. כולה 900 קילומטר מהקוטב המגנטי. איזה ששווווססס ! מנהל המשלחת הזמין את כולם לצ'ייסר וויסקי נורווגי מגעיל על הסיפון. לעניות דעתי הכינו אותו עוד בימי הוויקינגים ומאז טעמו רק הידרדר והידרדר. קקוווררר מטורף, רוחות נושבות, ערפל אין סופי, שוב הרגשת סוף עולם הכה מוכרת, צ'ייסר וויסקי ביד, ותמונת מחזור משותפת. פשוט מעולה. פשוט מעולה. פשוט מעולה. באמת שקשה להסביר למה, אבל פשוט מעולה.

הכי צפוני שאפשר (בשבילי)

קו רוחב 81

תכלס, היום לא ראינו כל כך הרבה דברים. פשוט, במשך 3 שעות, ראינו וחווינו 3 חוויות, שכמה שהן היו קצרות, הן היו כל כך עוצמתיות, שמבחינתי – הן פשוט היו שוות את כל החוויה של להגיע לכאן. באופן כללי, אני חושב שאנחנו חייבים את החוויה המהממת של היום גם למשלחת של שבוע שעבר – משלחת הצילום. המסלול שלהם היה המסלול המקורי, והשנה, ללא הסבר ברור, המסלול הזה הוא ללא קרח בכלל. מתסכל מאוד, וככה גם התיירים חזרו מהטיול. מתוסכלים משהו. בנתיים, טפו טפו טפו – טוב פה !!

פוסט הבא – שפיצברגן 23.07.2012

פוסט קודם – ליר

קריאה ברמקול בחדר. השכמה. פתאום מתעוררים בלי הרינגטון של האמפטי דאמפי..
ארוחת בוקר. דשנה. כרגיל. עם ירקות ופירות טריים. מאיפה בדיוק הם מביאים את האוכל הטרי המהמם הזה ??
קצת הדרכות על כניסה לזודיאקים, הרצאה קצרה על החיות שאנחנו אמורים לפגוש במהלך השבוע, עוד קצת הוראות בטיחות, ויאללה יורדים לחוף בפעם הראשונה – חוף מגדלנה.

למעשה, בכל השיט אנחנו נכנסים ויוצאים מפיורדים בארכיפלג סבלבארד ללא סוף. בכל פיורד מחפשים דברים לראות. בתקווה – דובים. מדהים שזה נהיה החלום שלנו לשבוע הקרוב. נראה כל כך פשטני ופשוט, אך עם זאת כל כך לוט בערפל….

הנופים – מרהיבים כמובן. בדיוק כמו שאני אוהב. שמיים כחולים, שמש בוהקת בשמים, הרי גרניט גדולים, חלקים מושלגים יותר וחלקם פחות. בשלוחות ההרים קרחונים ענקיים. האמת, הייתי בטוח שנראה יותר שלג. הרבה הרבה הרבה יותר שלג ממה שבפועל ראינו. מוזר משהו. מצער – זאת המילה.
מה שכן – אכזבה אחת כבר קיימת – והיא חוסר מטורף בקרחונים במים. בהרים לא חסר שלג, ולא חסר קרח, המזג אוויר מושלם, אבל גושי קרח ענקיים במים – יוק. זה די מבאס.. מבאס ומאכזב.

קרחונים

מפרץ מגדלנה

(הוא מקנן על החוף ממש). הייצור ניסה שוב לנקר לי את ראשי הדואב, אולם הפעם החכמתי והרמתי את היד מעל הראש. וולאה זה עובד. שום חור בראש, שום דקירה ושום דם זורם…

ברקע רחוק – ראינו פתאום משפחת ניבתנים. איזה יופי !! גושי בשר חומים כמו פיתה מלחם מלא. אבל הם היו רחוקים מידי לצילום. אולי נתקרב ?

התחלנו לחזור לכיון הסירות, ומנהל המשלחת (אלכס) שלנו טען שאם אנחנו רוצים להיכנס לשחות באוקיינוס הארקטי – אז כאן זה המקום. “אתה רציני ??” שאלתי אותו. הסברתי לו, שבאנטרקטיקה הייתה נביעה של מים חמים ושם נכנסנו למים. שם זה היה כיף. אז אלכס, הסביר לי בעדינות המתאימה "יקירי, פה זה הקוטב הצפוני. פה נכנסים ישר למים הקרים..”. אלכס אמר, אז אלכס יודע. נכנסתי למים. פאקינג שיט ! ההרגשה ? כמו סכינים חדות שדוקרות ללא סוף בקצב הביט של אינפקטד משרום. העיקר שהצלחתי להיכנס, הפקרתי את המצלמה בידי תיירת, שבדיעבד הסתבר לצערי שהמרחק בינה ובין צילום הינו כמו המרחק בין הקוטב הצפוני לדרומי, ויצאתי להתנגב. ואז ניר הגיע. ואז הוא השתכנע להיכנס. אחרי שקודם לכן לא רצה. טוב נו, אז נכנסים שוב. “פעם שנייה זה בטוח יהיה פחות נורא" אמרתי לעצמי. הרי להכל מתרגלים. אז זהו. שלא. ממש לא. הסכינים הפעם היו הרבה הרבה יותר חדות. לא נורא, חוויה 🙂 הכל בחו"ל זאת חוויה. העיקר לזכות בעוד ועוד זיכרון.

XXXXXXXXXXXXXXX

צריך גם להתקלח מידי פעם

עלינו בחזרה על על הזודיאקים, רטובים מידי, ושמנו פעמנו לאותה משפחת ניבתנים. רוחות ארקטיות ובגד ים רטוב ? זה לא הולך ביחד. כלומר, זה הולך, אבל לא עושה כיף לישבן וקרובי משפחתו. הגענו לניבתנים – מדובר במשפחה של 5 נפשות, ולפתע פתאום גילינו – עוד זכר גדול בים שאיגף אותנו מצד שמאל. מהמם !! הזכר מפטרל מסביב, בעוד שכל הנשים שלו שוכבות ומשתזפות. ואיזה ניבים יש לבחור. מעולה !!
תכלס, מדובר בחיה עצלנית בטירוף. מוצאת נקודת שמש ומשתזפת. מידי פעם מפהקת. מידי פעם מגלגלת לצד ימין. ומידי פעם – לשמאל. לעיתים, רק בשביל לגוון ולהתעסק בעוד משהו – היא מתגרדת בחינניות מוזרה. מאוד מוזרה בהתחשב בגודל של הבהמה הזאת, ובכמות העור המוגזמת שהיא זכתה בה בבריאה. אבל רגע, מה זה ניבתן ?
ניבתן הוא יונק ימי-למחצה גדול, החי במימיו הקרים של האוקיינוס הארקטי. עך נהנה במיוחד להתבטל על החוף. לעתים נקרא בטעות "אריה ים". שמו נובע מכך שהוא נעזר בניביו הארוכים והחזקים כדי לגרור את עצמו מהמים לחוף, לחורר את הקרח ולאסוף צדפות מקרקעית הים.

משקלו עשוי להגיע ל-1,800 קילוגרמים, הוא יכול לצלול עד לעומק של כ-30 מטרים ומסוגל להישאר מתחת למים עד חצי שעה. הניבתנים מזדווגים במים וממליטים על קרחונים או על הקרקע, התפריט שלהם כולל בעיקר צדפות ורכיכות אחרות אבל ידועים גם מקרים בהם ניבתנים הרגו דובי קוטב, לא למאכל אלא בעיקר מתוך הגנה עצמית. כנראה שבהישרדות, הגודל כן קובע. תשאלו את בוקי נאה ?

ניבתן

ניבתן

לא אכלנו כבר שעתיים, אז הגיע הזמן לעוד ארוחה. הפעם ארוחת ערב מעולה, ולאחריה – עוד ירידה לחוף.
אמנם מדובר ב – 8 בערב, אבל מה זה משנה ? ממילא תמיד פה צהריים, ולא באמת יש ערב.
התשוקה של צוות הסיור להראות לנו עוד ועוד ועוד נופים, וחיות, ולחוות עוד חוויה, ולחפש עוד חיה פשוט מרהיבה. המחויביות שלהם למשימה פשוט בלתי נתפסת. הם באמת שחקני נשמה. מעומק ליבם.

הפעם יורדים למושבת קינון של LITTLE AUK) אלקה קטנה). הציפור מקננת בהרי סלע, והגענו למושבה לא קטנה שלהם. תכלס, ציפור יפה. חיה שלא הכי מרתקת אותי בעולם, אך עם זאת היה בהחלט שווה לראותה ולהיכנס לביתה.

אלקות

אלקות

השעה ? 23:30. ושוב הדילמה בין המוח הימני לשמאלי. כבר מאוחר נורא – צריך ללכת לישון. אבל אור מלא – מי הולך לישון באור ?? בסוף, העייפות ניצחה.

פוסט הבא – שפיצברגן 22.07.2012

פוסט קודם – יום הטיסה ואוסלו

אז אחרי שעתיים וחצי שינה (שלי כמובן) באור מלא, השכמתי כרגיל בשבע. כרגיל, לפני כולם.
סיור בודד קטן בעיירה הקפואה, ומיד ארוחת בוקר נפלאה במלון. נראה כמו סטנדרט קטן חדש לארוחות בוקר שילוו אותנו בשבוע הקרוב.
בדרך פגשנו קבוצת ישראלים חדשה, קבוצת הצילום של רועי גליץ. הקבוצה שבדיוק סיימה את הסיור שלה. מדהים, עיירה של 2050 אנשים, מתוכן ראינו אולי 50 מקומיים, וכמעט 60 ישראלים. יחס פשוט לא הגיוני. כל כך מסוכן לדבר כאן עברית. פתאום אי אפשר לרכל, לקלל, לצחוק על העולם ולהישאר תחת מעטה האנונימיות האהוב עלי כל כך.

אז לפנינו היה חצי יום פנוי בעייר לונגיברן עד אשר נעלה לאוניה.

התחלנו את היום בסיור קטן לאורך החוף הצפוני. כפי שאמרו לנו בטוריסט אינפורמשיין – אתם יכולים ללכת על הכביש עד אשר תראו שלט של דוב לבן. ברגע שתראו את השלט – תחזרו. “הדובים יודעים שהם לא אמורים לעבור את השלט". מרגיע… הדובים גם יודעים את זה ? אז התחלנו ללכת. נופים מוכרים וטובים. הרי גרניט קטנים ומושלגים. שחפים רגילים, שחפי קוטב קטנים ועוד כמה סוגים שאין לי שמץ של מושג אין קוראים להם..

זהירות, דובים בשטח

בדיעבד, מסתבר, שלא מהדובים היינו צריכים לפחד אלא מפאקינג הציפורים !!
מסתבר, שהכביש (הכי צפוני בעולם כמובן) עובר באמצע מושבה מקוננת של שחפי קוטב. והחיה הזאת, היא שילוב של פינצ'ר עצבני שעושה המון המון רעש ומציק ללא סוף, ויחד עם בולדוג שאשכרה נושך. החיות הרוצחות האלה חגו מעלינו, נכנסו לעמדות מתקפה, ובעוד הולך לי לתומי מנסה לגעת במי קוטב קפואים, שחף אחד החליט לקחת טעימה קטנה ממוחי הקודח ומהקרקפת המחסה אותו. המראה, דאייה, תקיפה – וניקור ראש אחד הכולל שפירץ דף קטן. פאקינג שיט !! אולי היצ'קוק צילם פה את סרטי הזוועה שלו ?? ומעבר לזה, הרי זה היה ברור שאם מישהו יותקף על ידי ציפור היצ'קוקית ברור שזה יהיה אני !! עוד משהו בדיעבד שלמדנו – שיטת המגננה. מסתבר שצריך להרים את היד מעל הראש עטופה במשהו. הרוצחים הקטנים עם הכנפיים תמיד יתקפו את הנקודה הגבוהה ביותר. לא מבין, את זה, בטוריסט אינפורמשיין חשבו להזהיר אותנו מהדובים במרכז העיירה שהסיכוי לראות אותם זה כמו הסיכוי שיירד שלג במים המלח, אבל לא חשבו להזהיר אותנו מהציפורים התוקפות ?? היינו צריכים לבוא עם קפל"ד צבאית. נראה אותם תוקפים ככה !!

זהירות, ציפורי היצ'קוק בשטח

מיד לאחר מכן, ותוך כדי ריצה קטנה (ומהירה) מלווה במקלות העץ המונפים לשמיים (בעיקר שלי.. מודה – פחדתי !!) המשכנו בהליכה לכיוון קצה השני של העיירה – לכיוון שני קרחוני ענק. גם כאן, לא הגענו עד לקרחונים מפחד הדובים. ההםם…. בעיקר של ניר ! אסור לצאת מהעיירה ללא אבטחה הכוללת נשק (גם כן נשק… איזה קרבין מימי מלחמת השחרור שאמור להגן מפני דוב קוטב זועם ורעב). אבל גם ללא השלג עצמו – מדובר באחלה נופים. כרגיל – השלג והרי גרניט. הנופים הכי יפים בעולם מבחינתי.

הכי יפה

בדרך חזרה עברנו במסעדת KROA. תכלס, עוד מסעדה יפה אבל הדבר העיקרי – אוכל מקומי. מקומי ? לוויתנים, SEALS ושאר מרעין בישין. תפריט היום ? קרפצ'יו לוויתן. ברור שהזמנתי. שמתי את עקרונות הגרינפיס שלי בצד וטחנתי. תכלס, מדובר בנקניק מוחמץ. טעים בטירוף זה לא, אבל זה הכל עניין של חוויה לא ? ומעבר לזה, כבר שילמתי 100 שקל אז ברור שאני אגמור הכל מהצלחת…

למרות עניין ציד הלוויתנים, יש משהו מאוד יפה שכבר התחלנו לקלוט שיש בנורווגיה – מחזור. בכל מקום, פשוט בכל מקום יש המון המון פחים, וכולם פחי הפרדה. זכוכית. קרטון. מתכת. פשוט בכל מקום. מקיוסק ועד שדה התעופה. מתחנת אוטובוס ועד הקוטב עצמו. בהחלט ראוי להערכה. כמו שאחד הנורווגים אמר לי "There is no waste in svalrbard". מתי אצלנו זה יהיה ?

בוצע לוויתן

אין זבל בשפיצברגן

נשארה שעה אחרונה לפני העלייה לאונייה, ובה הספקתי להיות במוזיאון הארקטי המקומי. עוד כמה פוחלצים של של דובי קוטב, SEALS, איילי צפון והרבה מאוד חיות אחרות. נו מילא.. אם לא נצליח לראות אותן חיות בקוטב עצמו לפחות ראינו את הגופות שלהן. יותר טוב כמעט מכלום… ממליץ בחום. כל הבתים פה בתי עץ. אין פה בכלל עצים באזור !! אבל הכל עץ מנורווגיה. וכל הבתים צבעוניים. משרים אווירה מאוד פסטורלית. אווירת סוף עולם, אבל לא אווירה סופנית. אני מאמין שזאת אווירה משקרת. בחורף כנראה זה שונה. כל הבתים בנויים על עמודי עץ שתקועי באדמה. ללא מלט. ללא בטון. ללא חצץ. פשוט עמודי עץ שנקדחו לאדמה. ומעליהם – תלויים הבתים.
בהתחלה חשבתי שזה בטח בגלל השלג שמציף את המקום. אז השיטה עוזרת לבית להיות טיפה מעל השלג, ומעבר לזה לרצפה לא לקפוא. בדיעבד הסבירו לי שהמטרה היא בעיקר כי האדמה פה מאוד זזה. כמעט 4 סנטימטר בשנה ! ובצורה כזאת, האדמה זזה סביב העמודים, והבית נשאר במקום. לי זה נשמע כאילו ההסבר שלי יותר טוב, אבל ניחא.
ומעבר לזה, לכל בית יש מזחלת. כמעט ואין רכבים בשפיצברגן. רואים פה ושם. אבל מזחלות ? פשוט ללא סוף. כמעט כמו כמויות האופנים שרואים באמסטרדם. נראה כאילו יש פה יותר מזחלות מאנשים. ועומדות שוממות. ממתינות בעזובנן לחורף, ואז יחזרו לחיים. מוזר. בחורף, אין פה בכלל חיים, אבל דווקא אז המזחלות חוגגות.

Natives

כלי הרכב המקומי.. מזחלת

כורה פחם עתיק

הכי קרוב לדוב שאפשר

בשעה 4, אספנו אותנו לאונייהMS Expedition. וואוו. דה ז'וו מטורף !!! איזה כיף !!
ניר ואני כמעט והרגשנו שחזרנו הביתה. אז נכון, לא מדובר באותה אונייה, לא באותו מבנה, אבל הקונספט – זהה לחלוטין.
כמו ילדים מפגרים, או יותר נכון – מזדקנים מפגרים, שעטנו במסדרונות האוניה. וכמו שתמיד משווים אהבה ראשונה, ככה השוו כל דבר באונייה הנוכחית לאהבה הראשונה, לאחותה הגדולה זכרונה לברכה. האוניה גדולה יותר, יפה יותר, חדשה יותר, מסדרונות רחבים. העלייה והירידה מהספינה מתוחכמת יותר, יש חדר רחצה למגפיים, חדרים ענקיים. נראה כאילו הפעם התאימו את הספינה והיא מוכוונת הרבה יותר לטיולי קוטב. בקיצור – הכל מגניב יותר. טוב שהקודמת טבעה !! (וחבל מאוד שאנחנו לא היינו בה…)/

שנייה לפני המשלחת

בכל אופן, התמקמנו בחדר המגניב שלנו (עם הנוף לים כמובן) בקומה של העשירון התחתון – קומה 2. צמוד צמוד למנוע. מעמד הביניים קומה מעלינו, וקומה מעל – תשובה ודנקר.
פתאום דפיקה בדלת. גילי חסקין עומד שם. מסתבר שהוא השכן הרביעי בחדר שלנו. 🙂

הבית לשבוע הקרוב

המוני המוני ישראלים על האוניה. פתאום אי אפשר להישאר תחת מעטה האנונימיות. לרכל. לקלל. לצחוק על כולם. בעיה !! עם זאת, אנחנו כמובן הישראלים הכי מגניבים ומעניינים על האונייה.

לפני התמקמות – תרגיל חירום. מודדים חליפות הצלה ונכנסים לסירות ההצלה החדישות. יש 4 סירות הצלה בסירה, כל אחת מכילה עד 51 איש. מדובר בסירה של בערך 25 מטר מרובע. מה שאומר שבסירה הזאת אמורים לשרוד כמה ימים בחצי מטר מרובע לאגם. ממש גטו. הסירות – מהממות. נראה כאילו הפיקו בלי סוף לקחים מהטביעה לפני 5 שנים. הסירות האלו נראות כמעט כמו צוללת סגורה, סגורות לסביבה החיצונית. פתאום, הסיכוי לחטוף היפותרמיה בעת מצוקה נראה קטן מתמיד. אבל גם המקום בסירה נראה קטן מתמיד… מאוד קטנה.

המרפסת

סלון וחדר ההרצאות

עדיין קשורים לארכיפלג

בכל אופן, מהר מאוד עברתי למוד מוצ'ילר ביתי. סנדלים עם גרביים. פיג'מה. ספר ולפטופ. יאללה, אפשר להתרגל לזה בקלות !!

היכרות עם המדריכים, פרופסור לביולוגיה, היסטוריון, מומחה ליונקים, מומחה לזודיאקים. בקיצור, היום כמו אז באנטרקטיקה – הכל נכון פה. פשוט עשוי נכון.

משהו חדש נוסף – מערכת השליטה על ירידות לחוף. בקוטב הדרומי – היה תקוע לו לוח עץ גדול וכל מי שירד היה צריך לסמן על הלוח שהוא למטה. בראשי הקרימינלי, כבר ראיתי איך בקלות אפשר "להשכיח" מטייל מיותר מהאונייה על החוף באמצעות הסימון על הלוח. אבל פה ? היי טק. לכל תייר יש כרטיס מגנטי, ובכל ירידה ועלייה לאונייה צריך להעביר את הכרטיס המגנטי. כנראה שמישהו חשב על זה לפני ?

ארוחת ערב ראשונה. גם פה שיפורים. האוכל המושלם – הפך להיות מושלם יותר. המטבח נהיה גדול יותר. הכסאות עדיין ממוסמרים לרצפה. מכל מקום יש נוף לים, וממילא השמש פה לא שוקעת אף פעם, אז כל הזמן יש נוף.

אוכלים. בקטנה. בצמצום

מערכת השליטה והבקרה של הנוסעים

בכל חדר יש פה סניטזר. החומר האלכוהולי הריחני והמגניב כמו בבית חולים. פתאום, מאוד מאוד משקיעים פה בסניטציה, ובארוחות יש שומר סניטזי… עומד ליד הבקבוק ומזכיר לאנשים לשטוף ידיים לפני האוכל. וולאה מגניב. הלוואי והיה כזה אצלנו ביציאה מכל חדר שירותים למשל, שיזכיר לכולם לשטוף ידיים !!

בין לבין גילינו את השירותים הכי יפים באונייה. אסלה, שממוקמת ממש ליד חלון ענק ענק מעל הים. מול הרי הגרניט המושלגים. פאקינג שיט. אני מוכן לישון בשירותים האלה. ולעשות עוד דברים…. בסופו של דבר קיבלנו החלטה משותפת (מעמיקה, מצוטטת מן הכתוב וכדומה) – לא עושים קקי בחדר. רק בשירותים המגניבים האלה !!! בנוסף, כמובן שפולשים לגשר הפיקוד. צופה. מתעניין. חופר לקפטן על המכשירים. וכמו ילד, כמובן, חייב להחזיק את ההגה. פשוט חייב.

השירותים היפים בעולם

יוצאים לדרך. צפונה כמובן…

רק בודק שהכל תקין

מסדר את מה שלא תקין

מתחילים להצפין. הים שקט שקט. מעט שלג. מעט מידי, וזה קצת מבאס. אחד המדריכים אומר שלפני 5 שנים האוניות נתקעו פה מכמות הקרח העצומה שחסמה את המיצר. בעסה… זה גם ישפיע מן הסתם על הדובים. אבל השתדלתי לשים את הפחדים בצד. כרגיל אצלי. ככה אני מתמודד…

השעה 23:00. השמש עדיין יוקדת בשמיים. המוח יודע שאני קרוע מעייפות. לילה קודם ישנתי שעתיים וחצי. לילה לפני זה שעה וחצי. בשבוע של לפני זה גם שעות ספורות. אבל מצד שני המוח רואה שמש באמצע השמיים. אז כולו בבלבול. סוג של ג'ט לג תמידי.
מה עושים ? הולכים לישון או לא ?? הולכים…

פוסט הבא – שפיצברגן 21.07.2012

פוסט קודם – נורווגיה פתיחה

היום אחר הצהריים התרחש הפיגוע הנורא בבורגס. מה שכמובן השפיע על כל שדות התעופה והבדיקות הביטחוניות. שילוב עם קיץ והמוני נוסעים. ושילוב עם חום לא הגיוני. ולחות מזעזעת. מעל 30 מעלות ב – 4 לפנות בוקר. פשוט הזוי. מליון אנשים עצבניים, וסתם תחושה מגעילה. כיף זה לא. יאללה. יום ארוך לפנינו.

ממריאים ונוחתים בוינה. לא חשבתי שאהיה בוינה פעמיים בחודש וחצי. כמעט והרגשתי בבית בשדה התעופה השחור ומלא המסדרונות מכוסי הפוליתן ברצפה של וינה. קונקשיין קצרצר ונחיתה באוסלו. סיימנו 2 טיסות מתוך 3.

כל טיסה מורידה אותנו בערך ב – 12 מעלות. הגענו לאוסלו ליום מעונן, 15 מעלות וטפטופים קרירים מידי פעם. איפה אנחנו ואיפה הלחות המז-ע-ז-ע-ת של תל אביב.

גילי חסקין המדריך היה אמור לפגוש אותנו בשדה התעופה אולם מסיבה לא ברורה, שמאוחר יותר התבררה – הוא חולה. אז יצאנו עצמאית לאוסלו. המטרה, שלי לפחות, הייתה – מוזיאון מונק.

אדוארד מונק, נולד בשנת 1863 ונחשב לצייר הלאומי של נורווגיה. חייו היו רצופים טרגדיות ואכזבות, ואלה משתקפים בעבודותיו הרבות. מותן של אמו ואחותו בילדותו נסך מלנכוליה באופיו. בשנת 1881 נסע מונק ללמוד בפריז, שם רכש את יסודות האימפרסיוניזם. בשנת 1892 הגיע מונק לברלין, שם יצר את הטובות שבעבודתו, אך בימים ההם לא זכו היצירות להכרה ולהוקרה, ואף היו שטענו שמדובר ב"עלבון לאמנות". העליות והמורדות בחייו, האשפוז הממושך במוסד לחולי נפש וההכרה באמנותו – ניכרים היטב בתמונותיו ובתחריטיו הרבים.
מונק נפטר בשנת 1994 ותרם לעיר אוסלו את כל העבודות שהיו ברשותו. עבודותיו הרבות פזורות בכל רחבי עולם וסגנונן המיוחד השפיע על אמנים רבים. אז יאללה. נוסעים למוזיאון. לראות את אחד העותקים של תמונת הצעקה, שאחד מהם נמכר לפני כחודש ב – 120 מליון דולר. מטורף.

קונים כרטיס לרכבת, שמכה על פנינו. מכה ? המחיר ! אמנם, באנו עם ציפיות למחירי העיר היקרה בעולם, אולם אין ספק שעוד נכונות לנו הפתעות. רכבת, אוטובוס ומטרו – והגענו למוזיאון, הממוקם מעט בפרברי העיר.
וולאה ? לא משהו בכלל… המוזיאון מכיל כ – 5 חדרים נושאיים (מים, מודלים, יער וכו') כאשר בכל חדר אוסף של מספר תמונות תחת אותו הנושא. וכמובן, חדר אחד המכיל את את ציור הצעקה, עם שני ציורים נוספים תחת אותו נושא.

תכלס, הגעתי למוזיאון הזה בעיקר בשביל לראות את הציור הצעקה.

הצעקה הוא שמה של סדרת ציורים אקספרסיוניסטים והדפסים שנוצרה בין השנים 1893 עד 1910 על ידי מונק. הסדרה מציגה דמות אדם המצוירת בקווים מופשטים וניצבת על גשר עץ על רקע הפיורד של אוסלו, כפי שהוא נשקף מהגבעה של הפרוור אקברג שבאוסלו. העיניים החלולות והפה הפעור נחשבים בעיני רבים לזעקה אילמת כנגד החיים המודרניים. רבים רואים בציורו של מונק את אחד הסמלים החשובים של המאה ה-20 המבטא את החרדה האקזיסטנציאליסטית. ב-2003 סברו כמה אסטרונומים כי השמים האדומים לא היו רק הבעת רגשות או דמיון של הצייר, אלא נבעו מהתפרצות הר-הגעש קרקטואה בשנת 1883, שגרמה לשקיעות מרהיבות באופן בלתי-רגיל ברחבי אירופה בחורף שלאחר מכן. ייתכן שהדמות המוזרה, חסרת-המין שבחזית התמונה קיבלה את השראתה ממומיה פרואנית שמונק עשוי היה לראותה בתערוכה העולמית של פריז (1889). המומיה הזו, אשר נמצאה כורעת בתנוחה עוברית וידיה לצד פניה, הציתה גם את דמיונו של ידידו של מונק, פול גוגן, ושימשה השראה לדמות המרכזית בציורו של גוגן "האומללות האנושית" ("בציר הענבים בארל") ולזקנה בציורו "מאין אנו באים? מה אנו? לאן פנינו?

מבחינתי מדובר ב"עוד ציור”.הייתי תולה אותו בסלון, אבל לשלם עליו 120 מליון דולר ??? גם אם היה לי סכום כזה זה לא היה קורה.

וזהו ! תוך שעה, אפילו אני, החפרן, מיציתי את המוזיאון הקטנטן הזה והלא מקיף בכלל.

הצעקה, מונק

סדרת הצעקה, מונק

נותרה לנו שעה וחצי עד לשעת החזרה לשדה לטיסת ההמשך שלנו, אז סיירנו קצת בעיר. כרגיל, אירופאית, קרירה ומנוכרת. בדיוק כמוני, רק בלי הקטע של האירופאי. בין לבין, עצרנו בסופר 7ELEVEN וקנינו מים. יותר נכון – ניר קנה מים. 30 שקל. ובקבוק אחד כמובן. לא שישייה. לא מכשיר של תמי4. לא מי עדן בר. פאקינג בקבוק של ליטר וחצי. ועוד נדפקנו עם סודה. פאקינג שיט !!! פתאום AMPM נראה כמו הרמי לוי של אוסלו. הזוי כבר אמרתי ?
עצרנו במקדונלדס. לאכול את מדד הביק מק. ככה לימדו אותי ב – MBA. זה המדד האמיתי. אז מדד הביק מק הראה את הארוחה היקרה ביותר – 60 שקל לביגבק. שוב הזוי. מילא הייתי מקבל איזה המבורגר עבה ועסיסי סטייל הלייט בורגר של מוזס. איזה לייטבורגר ואיזה נעליים. מדובר בקציצונת בעובי של בסקוויט, לחמית או פריכית, שבעברה הרחוק מאוד, רחוק מידי, הייתה כנראה משהו שעשה מוווו. מוווות.

בסקוויטבורגר

יאללה. צ'ק אין מחודש, השעה 8 וחצי בערב, השמש במרום השמיים, וממריאים לקוטב.
גם כאן, מדובר בשחיטה לא נורמלית. כרטיס טיסה שעלה (מודה. קצת באשמתי. לוקח אחריות משנית בנושא) 750 דולר. חברת SAS המקומית.
כבר הייתי בלא מעט טיסות/חברות תעופה בחיי. היו טיסות קצרות. היו טיסות ארוכות. בחלקן קיבלתי ארוחה. בחלקן קיבלתי כמה בוטנים. אבל תמיד תמיד קיבלתי מים. המינימום ההכרחי לא ? בסיסי לא? אבל פה ? שום מים ושום נעליים. על כל דבר צריך לשלם. בקבוק מים של שליש ? 21 שקל. סנדויץ משולשים ? 50 שקל. מה העניינים איתכם ? לפחות תה הם נותנים בחינם. כמה זקן זה נשמע. טוב שלא טבלתי גם פרוסת לחם לבן בזה… בכל אופן, לקחתי. פעמיים. גם ניר 🙂 כמו אחרון המוצ'ילרים המגורזנים.

אחרי שעה טיסה, כך לפתע פתאום, התחלנו לראות שלג. הרים הרים של שלג. שלגים שלגים של שלג. טיסה מטורפת, שמיים כחולים, ראות מושלמת והכל מעל שפיצברגן. הקוטב נראה קרוב מתמיד. מהמם ! איזה כיף !

הקוטב הצפוני

הקוטב הצפוני 2

נחתנו בליר. העיר של ארכיפלג האיים שפיצברגן (סברלנד). מסלול נחיתה אחד מצו'קמק, ועם אולם נוסעים מחומם. מסתבר שזה נחוץ. אנחנו בשיא שיא הקיץ, ופאקינג קר. פתאום המעיל והפליז שנארזו ב – 42 מעלות, הפכו להיות מדבר הזוי לדבר מאוד רלוונטי. מקבל את פנינו דוב קוטב באולם הנוסעים. אולם, מפוחלץ, אבל למי אכפת. מבחינתי – זה דוב. כמעט כמו שבבון זה קוף….

צילום ראשון בקוטב הצפוני

דוב קוטב ראשון (ב"ה)

התמקמנו במלון המקומי, וכמובן – יצאנו. לשתות בירה בבאר הכי צפוני בעולם (ומי כמוני מכור לטייטלים המיותרים האלו). עשינו סיבוב בארים תל אביבי בליר. עברנו על כל הבארים בעיירה. כדאי לתאם ציפיות – מדובר כולה ב – 3 בארים…. סיבוב בארים קצת גדול על הנושא, אבל עדיין משעשע. בירה מקומית אין אז הסתפקנו בקרלסברג.

הבר הכי הכי צפוני בעולם

הכי צפוני, ונתקענו עם קרלסברג

מסתובבים בעיר. השמש במרכז השמיים. ואני תוהה לעצמי, איפה כולם ? למה אין אף אחד ברחובות. ואז קולטים – השעה 3 בבוקר…. אמנם אור, אבל אנשים במיטה.. הבנתי כבר שכנראה כל שינה פה היא שנ"ץ באור יום מלא. ממש ממש מוזר. אולי אפילו מציק קצת. מצד שני, השמש הזאת מכניסה אדרנלין מטורף ומסלקת את העייפות. וראבק. לא ישנתי כמעט 40 שעות. מצד שני, צריך לישון. מעניין אם אני אתרגל לזה. לכאורה, נכנסים לג'ט לג תמידי לשבוע הקרוב. בין לבין, רואים שיש מנורות ברחוב. תאורת רחוב. תכלס, זה הדבר הכי לא שימושי שיש פה בליר. אבל רק בקיץ תאורת הרחוב לא דולקת לשנייה. מצד שני בחורף, היא כנראה לא כבה לשנייה. איך חיים ככה ?? הזוי. אז מה זאת למעשה השמש ? השמש הינה "שמש חצות", והינה תופעת טבע המתרחשת בחודשי הקיץ בקווי רוחב בסביבת החוג הארקטי וצפונה לו ובסביבת החוג האנטארקטי ודרומה לו (כלומר צפונית לחוג הקוטב הצפוני ('30 66° צפון) ודרומית לחוג הקוטב הדרומי ('30 66° דרום)), ובה השמש נראית בחצות הליל.

פוסט הבא – ליר

"לאוסטרים בוינה שניצל טעים,
והצרפתים אוכלים צפרדעים"

אז מה, בעצם ?

פעם, מדובר בטיול אחר. לא טרקים. ללא הליכות. עם ליעד. בת זוג. אחריות משותפת. מערכת יחסים. לא מדינת עולם שלישי. וגם לא שני. מערביות מוחלטת. ממש מוחלטת. שוכרים רכב. פתאום בורגני כזה. התבגרתי ? נעלי ההליכה נותרו נעלבות נטושות בארץ. אבל המוצ'ילה הצטרפה. לא כי צריך, פשוט ככה זה כשאין מזוודה… מוזר, או שמא לא?

איפה היינו באוסטריה ?

מפת אוסטריה (Austria Map)

ניווט מהיר

View אוסטריה Austria in a larger map

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול של 5 ימים באוסטריה, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול באוסטריה

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – האלשטאט

פוסט קודם – וינה (Viene)

דוגרי, הופתעתי לטובה. ממה ? אם אמקד את זה, אבל ממש אמקד, אז ממש מהכל הכל הכל. באמת שלא ציפיתי. ככה זה, באים עם ציפיות נמוכות אז אפשרות רק להיות מופתעים לטובה. כלל טוב לחיים מוצלחים. אבל ממה בעצם ?

1. אנשים.
וולאה, אני הייתי בטוח שאנחנו מגיעים למעוז נאצי טיפוסי. ככה אומרות הסטטיסטיקות – אוסטריה היא מדינה עם אחוז הנאצים הגדול בעולם. אז סביר להניח שהסטטיסטיקות נכונות, אבל בתכלס – אנחנו לא ראינו כאלה. בדרום אמריקה למשל, פגשתי הרבה הרבה יותר. בכל פינה. ופה ? גורנישט… האוסטרים אשכרה מהממים. נחמדים, הכל טוב להם, מחייכים. צוחקים. חיים טוב. מאושרים ! אין תלונות !

2. נופים.
תמיד ידעתי שאוסטריה היא מדינת גלוייה. אבל וולאה, עדיין הופתעתי לטובה. כבר הייתי בלא מעט מדינות, ובלא מעט נופים, אבל תמיד כיף להיות מופתע מחדש לטובה. השילוב של המערביות המטורפות והקידמה, עם ההרים המושלגים וההרים – אין ספק שמדובר בשילוב מהמם, שלחוות אותו – עדיין לא יצא לי.

3. נורמליות.
המון שנים לא הייתי באירופה. 10 שנים. ובתור ילד כנראה לא שמתי לב לנושאים האלה. אבל יש משהו באוסטריה שייצג בעיני נורמליות. הגיוניות. כאילו – ככה הכל צריך להיות. הכל נראה נורמלי בוינה. באוסטריה. חיים פה כמו שצריך לחיות. אין מלחמה יום יומית. אין מאבקים. מנסים לעזור. מתכננים. תחבורה. כאילו, משהו עובד פה. משהו נכון פה. זה קסם לי. מאוד.

Danke Austria !

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט קודם – זלצבורג (Saltzburg)

נו… גם הבוקר משכימים מוקדם. נסיעה ארוכה ארוכה לוינה לפנינו והמון המון להספיק. כרגיל אצלי…

כמה שעות נהיגה, עצירה, שתיים, הכרחיות בדרך, שדה התעופה, צילום אחרון ופרידה מהרכב שכבר נהיה בית. רכבת מהירה וטוחנת כסף להוסטל ויאללה לעיר.

דבר ראשון – אוכל. שניצל !
האוסטרים מתהדרים בשניצל המסורתי שלהם. נו.. ומי לא מכיר את המושג "שניצל וינאי" ??
אז כמה מילים לפני שאוכלים. שניצל (ששמו בעברית אגב כתיתה) הינו מילה בגרמנית שמשמעותה "פרוסה קטנה". לפי המסורת, המנה הובאה לאוסטריה מאיטליה על ידי הפילדמרשל רדצקי בשנת 1857. בשנת 1900 נטבע המונח שניצל וינאי. שניצל וינאי אמיתי עשוי מבשר עגל מטוגן בחמאה, ומוגש בדרך כלל עם צ'יפס או מחית תפוחי אדמה ולעתים עם רסק תפוחים חמוצים. עם השנים, כל מדינה המציאה את הגרסה שלה לשניצל (ישראל, ארגנטינה ואפילו טבעול….).

הלכנו למסעדת Figlm?ller המתהדרת בתואר "השניצל הגדול ביותר בעולם", ובעיני גם בתואר "מלכודת תיירים טיפוסית". מדובר במסעדה הקיימת מאז שנת 1905. באמת כבוד. עומדים בתור, מקבלים שולחן, ומקבלים כמובן שניצל. והוא אכן גדול. גדול יותר מהצלחת. אין תלונות. תכלס, באמת טעים. קפה נואר, Figlmgller נושפים בעורפכם !

שניצל, לפני

שניצל, אחרי

על בטן מלאה, ממשיכים להסתובב ומגיעים לבית פרויד. אמא של ליעד דחקה ודחקה, ולחצה ולחצה, ובסוף הגענו.

כמה מילים על פרויד. זיגמונד פרויד. גם כאן, תודות לויקיפדיה. מה הייתי עושה בלעדיך מה ? זיגיסמונד שלמה פרויד נולד בעיירה פרייברג שבמורביה, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית (כיום המקום נקרא פְּזִ'יבּוֹר (P??bor) בצ'כיה) לאמליה (לבית נתנזון) וליעקב, סוחר צמר, יהודים גליציאנים. הוא היה הבכור מבין שני בנים וחמש בנות שנולדו לאמו. כמו כן, היו לו שני אחים בוגרים מנישואיו הקודמים של אביו, מהתקופה שבה התגורר אביו בבוצ'אץ'. לפני נישואיו לאמליה היה יעקב נשוי זמן קצר לאשה בשם רבקה, שעליה לא ידוע דבר. בתחילת המאה ה-19, לחלק ניכר מהמשפחות היהודיות לא היה עדיין שם משפחה. על פי אחת הגרסאות, בשנת 1812 אימצה המשפחה את שם המשפחה "פרויד" בעקבות שמהּ של אם המשפחה, פריידה‏‏,כשם שמשפחות יהודיות אחרות אימצו שמות כמו "נחמקין" (בן נחמה) או "ריבקין" (בן רבקה).
בעקבות המשבר הכלכלי של שנת 1857 ירד אביו מנכסיו. בשנת 1859 עברה המשפחה ללייפציג, וב-1860 התיישבה בווינה. אף על פי שמשפחתו הייתה דלת אמצעים וחיה בדירה צפופה, הוריו השקיעו ממון רב בהשכלתו, לעתים אף על חשבון אחיו, שכן הוא בלט בכישרונו כבר מגיל צעיר. בשבע משנות לימודיו בגימנסיה הוא דורג ראשון בכיתתו.‏ בשנת 1873, בהיותו בן 17, החל פרויד ללמוד רפואה באוניברסיטת וינה.

עם השנים, פרויד החל לחקור את עניין הנפש, שימוש בקוקאין, מחלות עצבים והחל לעסוק בעבודה קלינית עם מטופלים נוירוטים. בשנת 1886 פתח פרויד מרפאה פרטית שהתמחתה בהפרעות מוח ועצבים ובה ערך טיפולים וניסויים בהיפנוזה עם מטופליו. ב-1891 פרסם את מחקרו "על אפזיה", שעסק בהשפעות של נזקים נוירולוגיים במוח, על פגיעה ביכולות שפתיות – היכולת לבטא מילים ויכולת השיום (מתן שם) של חפצים מוכרים. הוא טען כי ללקויות שפתיות אלו עשוי להיות גם מרכיב פסיכולוגי, ובתקופה זו החל לחפש מרכיבים אלו במחקריו ובעבודתו עם מטופליו. ומשם – הכל כבר היסטוריה….
פרויד, כיהודי באמת חכם, היגר מאוסטריה ללונדון בשנת 1938 בעקבות האנושלס.
לפרויד ולאשתו מרתה נולדו שישה ילדים. בתו הצעירה של פרויד, אנה פרויד, הייתה גם היא פסיכולוגית בולטת, ממייסדי פסיכולוגיית האגו, שתרמה במיוחד בתחום הפסיכולוגיה של הילד ופסיכולוגיה התפתחותית.

אז מה יש בבית פרויד?
תכלס, לא הרבה. היות ופרויד היגר בצורה די מסודרת ללונדון, הוא העביר איתו את כל רכושו. עם השנים, ביתו (אנה) תרמה מעט ריהוט בחזרה לאוסטריה, וזה למעשה הריהוט המקורי היחיד הנמצא בבית. הספה המפורסמת – נשארה בלונדון.
מעבר לזה, רואים המון תמונות, איגרות, מכתבים וכתבות מעיתון. לא הכי מעניין, אבל מקרין המון המון תחושת הדרת כבוד.

מיטת טיפולים, אלק…

מועמד למיטת הטיפולים

השעה 17:40. אחרי 4 ימים באוסטריה, כבר למדנו שהכל נסגר ב – 18:00. מה זה נסגר ? נאטם. כאילו מלחמה. והאוסטרים כאלו ייקים, שאצלם שש זה שש. המפה אומרת שבית בטהובן נמצא ממש קרוב. 5-6 דקות הליכה. הליכה זריזה, תשאול אנשים, כולל כאלו שאינם חכמים במיוחד, והגענו לבניין. השעה 17:48.
כמובן, שהבחור, AKA בטהובן, החליט שהוא מתגורר בקומה העליונה של הבניין. AKA קומה 5. ועם מדרגות לולייניות. אז ריצה זריזה למעלה, השעה 17:50. והדלת סגורה. דפיקה חזקה, והשומר, שאין לי ספק שיש לו שורשים הקשורים חזק לפתרון הסופי, צועק עלי שהם סגורים. ואני, כיאה לשמעון עצבני, מחזיר לו שבתור ייקה הוא צריך להבין שיש עוד 10 דקות עד לשעת הסגירה ואני רוצה להיכנס בתשלום כמובן. המטרה – כולה לצלם את הפסנתר של בטהובן. ליעד, כיאה לבחורה שחזקה בניהול משא ומתן, מעסיקה את השומר, ואת התגבורת שהוא הביא עימו, ובנתיים הצלחתי להשחיל כמה תמונות. בנתיים, היות והזמן קצר, סוכם 50% בתעריף הכניסה למוזיאון. רק להיכנס ולראות. 8 דקות. מעולה. אין תלונות.

אפעס, מסתבר שלמוזיאון הזה, גם 8 דקות זה 6 דקות יותר מידי. מביך בכלל לקרוא למקום הזה מוזיאון. האטרקציה המרכזית אכן הייתה הפסנתר המהמם של בטהובן, וזהו. כמה תמונות בודדות לא ברורות שמפוזרות באקראיות בחדרים השונים – וזהו. בלי הסברים, בלי סיפור בלי כלום.
ברור שאם לא הייתי נכנס, תחושת האכזבה הייתה מכרסמת בי, אולם הזרקנות במקום הביכה אותי.

לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בון בגרמניה בשנת 1770, אך כמו רבים מעמיתיו, הגיע לוינה, שהיתה בתקופתו מרכז מוסיקלי חשוב ביותר. בשנת 1787 הגיע לווינה כדי ללמוד מוסיקה ממוצרט.
כמה שבועות אחר-כך, כששמע שאמו גוססת, חזר הביתה. אחרי חמש שנים, ב-1792, הגיע שוב לבירה האוסטרית, כדי להישאר בה עד יום מותו – 26 במרץ 1827. סך הכל 35 שנים, בהן החליף לפחות 60 כתובות, ולפי חוקרים שונים יותר מ-80. בטהובן היה קטן יחסית (164 ס"מ בסך הכל), אבל לפי גודל תרומתו לתרבות האנושית היה ענק שבענקים.
מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצא לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר שראוי להתבייש בו. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו והדבר תסכל אותו. הם מצידם לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם מדבריהם – הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות והוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה שלהסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצח את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שיווכח במו עיניו במה שחירשותו העלימה מידיעתו.

באופן כללי, ההתנכרות לבטהובן קצת מוזרה לי באוסטריה. בסך הכל גדולי המלחינים גדלו ויצרו באוסטריה, גם לא לא נולדו בה (בטהובן, מוצרט, שופן, שטראוס, היידן). אז אמנם בטהובן היה ידוע בגסות הרוח שלו, בתקשורתיות המזעזעת שלו כלפי הסביבה, ביכולות קוגנטיביות מביכות, אולם בכל זאת – מגיע לו כבוד. ויש כבוד.
אולם, בטהובן, כפי שהוקע במעט בחייו, נראה כאילו הוא כזה גם לאחר מותו. מוזיאון מעפן. תחזוקה מעפנה. והכל במיוחד ובהשוואה להאדרת האישים המטורפת שלה זכה מוצרט. כאילו מה, בטהובן לא שווה איזה שוקולד קטן ? סוכריה על מקל ? טופי ???

הפסנתר, שווה ויכוח ו – 3 יורו

שוב, מוצרט

כיאה לוינה, וכיאה לי, הזמנו מראש מקום לקונצרט של מוצרט ושטראוס. הרכב קמארי, זמרת והכי חשוב – פסנתרן. נשאר לנו מעט זמן לשרוף. מדובר ביום ראשון וכל החנויות סגורות.

אז בדרך לקונצרט עברנו בבית האופרה של וינה, ופה יש משהו מגניב. בבית האופרה כל יום יש אופרה, כאשר לרוב – כל הכרטיסים נמכרים כבר מראש. בשל כך, ברחבה בחוץ, מפזרים כסאות ושטיחים למאות אנשים שפשוט יושבים מחוץ לאופרה, וקצת כמו קבצנים, צופים באופרה במסך ענק שנמצא על הבניין. עוד סוג של טריבונה רחוקה. תכלס, מגניב נורא. ייחצון התרבות וחיבור לרחוב האורבני. מעניין למה אצלנו לא כל אופרה/קונצרט/הצגה בבימה מוקרנים על הבניין. איזו השפעה הייתה לזה עלינו.

ההקרנה על בית האופרה

מון לייט אופרה

וינה היא כמו תל אביב – רק תרבותית. בתל אביב יש כמויות בארים אינוסופית, ובוינה – אולמות קונצרטים. פשוט הזוי ! איפה שלא הולכים רואים אנשים, לרוב תיירים, לבושים בהידור ממהרים אצים לעוד קונצרט. פשוט לא להאמין. כאילו אנחנו חיים לפני 200 שנה, כאשר מוצרט, בטהובן והיידן היו הנינט טייב וקובי פרץ של אז.

מוצרט…

זה כבר לא מוצרט

ביום השני, היה יום חג בוינה. השבועות של הנוצרים. 50 יום לאחר הפסחא. וואלה. גם להם יש חופש ולא רק לנו…תכלס, קצת מבאס, היות וכל החנויות סגורות (וגם אתמול הן היו סגורות – יום א'). בעצם, תלוי את מי זה מבאס…

אז פתחנו את היום בארמון שנברון. אחד מאתרי החובה בוינה, למרות שבעיני הוא לא מהמעניינים שיש. אבל כתוב חובה – אז נוסעים לראות. אולי כשאהיה פנסיור יותר….

מדובר בארמון (שפירוש שמו אגב – "טירת המעיין היפה") שהיה ארמונם של קיסרי אוסטריה למעשה עד מלחמת העולם הראשונה. בתכלס, הארמון הינו בקומפלקס ענקי של בניינים (1,400 חדרים !! ולא מדובר בתאים קטנים…), גנים יפים, גן חיות, מבוך צימחייה, אגמים ומזרקות וכל מה שחומרי בטירוף ועשוי מחומרים של מלכים, ומייצג נהנתנות ושחיתות מטורפת. הארמון משמש עד היום כמקום מפגש (בשפה שלי – חדר דיונים) לועדות פיסגה לאח"מי העולם.
המתחם נבנה בהדרגה על ידי מספר דורות של בני משפחת המלוכה ההבסבורגית, בין סוף המאה ה-17 למצע המאה ה-18. הקיסר פרנץ יוזף נולד כאן ב- 1830 ולאחר מותו ב- 1916 הפך הארמון לרכוש הרפובליקה החדשה של אוסטריה. בעבר, האתר של ארמון שנברון במקור שימש כמקום ציד עבור משפחת המלוכה האוסטרי.
מתוך 1,400 ניתן לבקר ב – 40 חדרים הבנויים בסגנונות שונים, מרוהטים על פי אופנת הברוק, אופנה סינית וכל שגעון אחר שאשת הקיסר הנוכחית חפצה בו.

ארמון שנבורן

ארמון שנבורן

בסוף הסיור, הספקנו להיכנס לקונדיטוריה המקומית של הארמון, לתצוגת תכלית של אפיית שטרודלים. מלכודת תיירים טיפוסית, אבל כרגיל אצלי – אני תמיד אפול אליהן ובמודע. אז בויקיפדיה טוענים ששְׁטְרוּדְל (AKA – כְּרוּכִית) הוא סוג של מאפה מרכז-אירופי, שמקורו במטבח האוסטרי, ומכאן כינויו המקובל "שטרודל וינאי". מקור המילה הוא כנראה מגרמנית עתיקה, שבה פירוש המילה "שטרודל" הוא "מערבולת".
בפועל, כנראה שההונגרים המציאו אותו, אבל האוסטרים ניכסו את הרעיון לעצמם והעלו אותו לרמת אומנות. מדובר בהמון שכבות של בצק דק (תכלס, סוג של מלוואח…), מוברשות בחמאה, המון חמאה, עוטפות מלית מתוקה של תפוחים קינמון ועוד קצת תפוחים.

אז מקבלים טעימה קטנה, קטנה מידי (ביס אחד שלי !), של שטרודל (אלוהי כמובן), וממתינים לזוג אוסטריות שירביצו בתיירים הפתטיים קצת תצוגת תכלית. כמובן שהתמקנו בשולחן הראשון. אם כבר ליפול למלכודת תיירים אז עד הסוף…

אז מה למדנו מזוג הטבחיות, שכנראה בילו את כל ימהיין בתצוגת תכלית להכנת שטרודלים, מה שמסביר את שמחת החיים שגורמת לדכאון קליני לצופים ?
בצק השטרודל הווינאי גמיש מאוד. מכינים אותו מקמח בעל ריכוז גבוה של גלוטן, עם מעט מאוד שומן ובלי סוכר. לשם קבלת בצק דק מאוד, מניחים אותו על גבי סדין (אשכרה סדין רגיל. בתקווה – מכובס היטב…) ומותחים אותו לעלה דקיק בעזרת גבות כפות הידיים בלבד בכיוון מן המרכז והחוצה, בתהליך הדורש זמן רב אצל אנשים רגילים, ואצלן – זה לקח כמובן 3 שניות. הבצק צריך להיות ממש ממש ממש דק שאפשר אפילו לקרוא עיתון מבעדו. לנו אישית הציגו את יכולת הדקיקות עם ברוז'ור פרסומי….
לאחר מכן ממולא הבצק במלית תפוחים שמניחים עליו רק לאחר סחיטה והידוק קפדניים. השטרודל מגולגל בזהירות תוך משיכתו של הסדין, הידוק והימנעות מקריעתו של הבצק, ולאחר מכן קצוותיו נתחבים אל בין השטרודל לתבנית. השטרודל מועבר בזהירות אל התבנית, מהודק שוב ונמרח בקפידה בחמאה או במרגרינה מומסת. המון חמאה מומסת. הוא נאפה בתנור בחום של 200–240 מעלות צלזיוס.
על מנת להפוך את השטרודל לבריא קצת יותר ופחות משמין, לאחר האפייה ניתן לפזר על השטרודל אבקת סוכר, רוטב וניל וגם קצת קצפת. הרבה בריאות…
תכלס, שטרודל זה מסוג המאכלים שבארץ לעולם לא אכלתי, ותמיד היה נראה כמו קינוח של פנסיונרים אירופאיים, אבל איך שנכנסים למוד של תייר – פאתום הכל נהיה טעים וקוסם. ומסתבר, שמדובר בקינוח לא רע בכלל בכלל. תכלס, אין ספק שהצגת התכלית בקונדיטוריה מאפילה על כל עושר הארמון.

ושוב, אפלשטרודל !

פיצה או אפלשטרודל ?

חזרה למרכז עיר, ולשני אתרי החובה האחרונים שנותרו לנו – ביקור בבית האופרה וגולאש.

בית האופרה של וינה הינו עוד אחד מאתרי החובה של העיר. המקום אפילו זכה לערך משלו בויקיפדיה. כבוד 🙂
בית האופרה המקורי, בניין נאו- רומנטי, נחנך ב-25 במאי 1869, בביצוע האופרה דון ג'ובאני של מוצרט. מפתיע שדווקא מוצרט הוא זה שחנך את בית האופרה…
בתקופת מלחמת העולם השנייה, נהרסה הבימה בהפצצות בעלות הברית והבניין נשרף ב – 12 במרץ 1945. חלק מצומצם מהבניין שרד, וכמעט כל התפאורות ואביזרי הבימה ליותר מ – 120 אופרות, יחד עם כ – 150,000 תלבושות, אבדו באש. האופרה שוכנה באופן זמני בתיאטרון הוינאי ובפולקסאופר.
האולם החדש, הקיים היום למעשה, נפתח שוב ב – 5 בנובמבר 1955 בהצגת האופרה פידליו של בטהובן, בניצוח קרל בהם. באולם 2,276 מקומות באולם בית האופרה, מהם 1,709 מקומות ישיבה ו-567 מקומות עמידה. הבמה היא אחת הבמות הגדולות בעולם. מכירת הכרטיסים למופעים מתחילה חודש ימים לפני ההצגה, פרט לכרטיסי העמידה, אותם מוכרים רק בערב ההופעה, עד לשני כרטיסים לכל אדם.
לאחר שאתמול ראינו חצי שעה של אופרה כמו קבצנים מבחוץ לבניין, היום הצטרפנו לתור מאורגן בפנים. יש באולם סוג של הדרה מגניבה. סוג של כבוד. קשה להסביר את התחושה, אולם היא קיימת. משהו מכובד. משהו מגניב. בין לבין, ביקרנו גם מאחורי הקלעים. זה שוס !

מספסרים בכרטיסים

בית האופרה, מבפנים

מילה אחת, בעצם אפילו שתיים, צריך להגיד על השירותים במעבר התת קרקעי שמתחת לבניין האופרה. מדובר בשירותים המתהדרים בשם המחייב Opera Toilet. תכלס, שירותים ציבוריים שעולים כסף. 1 יורו. עד עכשיו זה נשמע כמו השירותים בתחנה המרכזית בתל אביב. אולם, משהו קרץ לי בשם, ואני בחו"ל תמיד עובד על פי התפיסה – אין שום חוויה שלא שווה דולר. או במקרה של אירופה – יורו.
מדובר בשירותים מגניבים בטירוף. כל תא שירותים ממוספר כמו תא צפייה באופרה, פוסטרים ותמונות של פאבארוטי על הקירות והכי חשוב – יש פסנתר במשתנות של הבנים !! קטע !

תאי השירותים

פיפי ופסנתר

משהו נוסף לגבי מרכז וינה בנוי בצורה מאוד מעניינת. אין רכבים !! הכל סגור לרכבים פרטיים ! ויש המון תחבורה. אופניים להשכרה (כמו תל אופן, רק המקורי), רכב תחתית מעולה, טראם, מוניות, וכמובן – רגליים. מסתבר שאפשר לחיות בלי רכב…

לאחר מכן, החלטנו לסכם את הטיול בארוחה אחרונה. בעוד אוכל מסורתי – גולאש… תכלס, לא מסורתי ולא נעליים. הגולאש הינו מאכל הונגרי בכלל שהאוסטרים ניכסו לעצמם. מצד שני, צריך לזכור שבעבר הונגריה היתה במשך מאות שנים חלק מהקיסרות האוסטרו-הונגרית, וזה כבר נותן לאוסטריה את הזכות לראות בגולאש מאכל מקומי. שנית, ההונגרים אולי המציאו את הגולאש, אבל האוסטרים המציאו כמה גירסאות-משנה של התבשיל: גולאש בקר, גולאש חזיר, גולאש טלה, גולאש עגל, גולאש הודו, גולאש כבד תרנגולת וגולאש דגים. אז שמנו פעמינו למסעדה שנקראת "מוזיאון הגולש" המציעה תפריט המורכב מ – 40 ווריאציות שונות של גולש. אז אכן היה טעים, אבל כנראה שאנחנו גרגרני שניצל מאשר גולאש.

גולש אחרון

חברת התעופה המהממת שלנו

וזהו… שעתיים עד לטיסה. בחברת ניקי הזבובית האננונימית כיתות רגליים אחרון במרכזה של וינה. עוברים שוב ליד כנסיית סטפן. וליד עוד להקה. ועוד אמני רחוב. השמים התקדרו. אחרי 5 ימים של מזג אוויר נפלא. תזמון נפלא. טיפה. ועוד טיפה. ועוד. בי בי אוסטריה…

פוסט הבא – סיכום מדיני