ארכיון | אירופה ערוץ RSS למקטע זה
20 באוקטובר 2011

גיאורגיה (וארמניה) – סיכום מדיני


פוסט קודם – טביליסי היום האחרון


דוגרי, הופתעתי לטובה. ממה ? אם נמקד את זה, אז ממש מהכל הכל הכל. באמת שלא ציפיתי. אבל ממה בעצם ?

  1. אנשים.
    הגיאורגים הם פשוט אנשים מ-ה-מ-מ-י-ם. מדהים עד כמה. אז ברור, לא פגשנו את כולם, ובטח לא את הגיאורגים השיכורים והשבאבניקים הצעירים, אלא רק אחדים, אבל התחושה שלי שהם הפרט שמעיד על הכלל. סך הכל, ממרום גילי המופלג, מופלג מאוד אפילו, כבר ראיתי 35 עמים אחרים, ומעולם לא נתקלתי בהכנסת אורחים שכזאת. הם חמים. הם מלאי שמחת חיים. הם נחמדים. מלאי רצון לעזור. פשוט הכל טוב איתם. אין תלונות.
    הגיאורגים תמימים ונדיבים. נהג מונית שמזמין אותנו לארוחה על חשבונו. בעלי חדרי אירוח שמזמינים אותנו לארוחות. קונים לנו מתנות (אולי זה באמת רק בגלל שאילונה רוסיה ??).
  2. נופים.
    וואלה, הקווקז הפתיע לטובה. לא ציפיתי לנופים יפים כל כך יפים. ומעבר לזה, פשוט יצא לנו מושלם. מזג אוויר הפתיע, והטיל שלג ממש ימים ספורים לפני שהגענו, כך שההרים נצבעו לבן טהור ויפה. בנוסף, הסתיו בעיצומו וכל היערות נצבעו בגווני סתיו מרגשים של כתום, ירוק וצהוב.
  3. נאיביות.
    יש משהו מאוד נאיבי בגיאורגיה. עדיין נאיבי. המקומות אינם ממוסחרים. הם לא הפכו להיות ציידי תיירים שמפזרים מלכודות בכל מקום.
    סך הכל כבר טיילתי לא מעט בעולם, ונסיון החיים מעיד שתמיד נותני השירות צדים את התיירים. להוציא מהם עוד דולר. ועוד דולר. ועוד אחד. קובה למשל, כמדינה עם תרבות דומה לכאורה הדבר כל כך דוחה שהנחתי שגם פה זה יהיה ככה. בקובה אפילו יש למטרידי תיירים שם – חניטרוס. לשמחתי, טעיתי.
    מסיבה לא ברורה, עדיין יש פה תמימות. עדיין נאיביות. לא ממוסחר מידי. ללא רוע.

תודה לך גיאורגיה. טוב שהיית. ויש לי הרגשה שאולי עוד נתראה בעתיד.

גאומרג'וס!


קצת תמונות

פיקאסה

פליקר


 

18 באוקטובר 2011

ירוואן 15.10.11 – 17.10.11 (Yervan)


פוסט קודם – מסטיה


אז הגענו לירוואן באמצע הלילה, אחרי יום נסיעות ארוך ארוך ומייגע מאוד.

במקור, הנסיעה לארמניה הייתה סוג של תוכנית גיבוי. תוכנית גיבוי במקרה של מזג אוויר מעפן, גשם, שלג ותחילתו של החורף. אז הנה החורף הגיע, דפק איתו קצת תוכניות לעוד כמה טיפוסי הרים וכך מצאנו את עצמנו מדרימים ומדרימים עד ארמניה. רואים וחווים טעימה מעוד מדינה.

כמה מילים על ארמניה.
ארמניה נמצאת באזור הקווקז וגובלת בגיאורגיה, באזרבייג'ן, באיראן ובטורקיה, והיא חסרת מוצא לים.
פני השטח המדינה הרריים. גובה הנקודה הגבוהה ביותר, בפסגת הר אַרָגַץ, הוא 4,095 מטרים וגובה הנקודה הנמוכה ביותר – 400 מטרים.

ארמניה היא מדינה שמאוד מזכירה את גיאורגיה. דבר ראשון – בנוצריות ללא הפסקה. אם גיאורגיה היא המדינה הנוצרית השנייה בעולם, אז ארמניה היא למעשה המדינה הראשונה.
בשנת 66 לפנה"ס ניהלו הארמנים מלחמה עיקשת נגד האימפריה הרומית, אך הפסידו. ב-301 ארמניה הייתה הראשונה, באימפריה הרומית (ובעולם), לקבל את הנצרות כדת מדינה.

הארמנים מאוד אוהבים ומזדהים עם העם היהודי. הם מוצאים המון נקודות דמיון בינם לבינינו, על אף הבדלי הדת והגזע.
ארמניה היא מדינה הממוקמת באמצע של מדינות השונאות אותה ומעונייות שוב ושוב רק להשמידה. בין אם זאת טורקיה, איראן ואזרביייג'ן. גיאורגיה היא המדינה היחידה למעשה איתה נמצאת ארמניה ביחסי שכנות טובים.
משהו נוסף משותף מבחינת הארמנים זאת השואה כמובן. במהלך מלחמת העולם הראשונה, ברצח השיטתי שבוצע על ידי הטורקים בשנים 1915-1918 נרצחו בין 600 אלף ל-1.5 מיליון ארמנים. עד היום מהווה הטבח והדרישה להכרה בינלאומית בו כרצח עם, מוקד למתיחות בין ארמניה לבין טורקיה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הכריזה ארמניה על עצמאותה, אך ב – 1920 כבש הצבא האדום את ארמניה והפכה לחלק מהרפובליקה הסוציאל-פדרטיבית הסובייטית של עבר הקווקז.
ב-1936 הוכרזה ארמניה כרפובליקה סובייטית נפרדת. ב – 1991, עם התפרקות ברית המועצות, קיבלה ארמניה הסובייטית עצמאות, אם כי רוב שטחה של ארמניה ההיסטורית (עוד מימי האימפריה הביזנטית) נמצא בטורקיה.
למעשה, ה"סמל" של ארמניה ההיסטורית והתנ"כית, הר האררט, נמצא בטורקיה בכלל. אררט מייצג עבור הארמנים את שהכותל מייצג עבורנו. רק שהארמנים, נאלצים לצפות בו מרחוק מעבר לגבול (20 ק"מ מקו הגבול). כמו משה. רואים את הארץ אולם לא מסוגל להיכנס…

מרבית הארמנים הם נוצרים אורתודוקסים, והינם בעלי מסורת נוצרית עתיקה במיוחד – הארמנים נחשבים לעם הראשון בהיסטוריה שהתנצר באופן מוחלט (בשנת 301 לספירה) ובארמניה ישנן כנסיות רבות ועתיקות ביותר. כבר בשלהי המאה ה – 4 הייתה קהילה ארמנית בירושלים, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר (ראו הרובע הארמני). כמו כן לכנסייה הארמנית יש חזקה וקפלה משלה בכנסיית הקבר בעיר.

וכמה מילים על ירוואן. ירוואן היא בירת ארמניה והעיר הגדולה במדינה. בעיר מתגוררים כ – 1.1 מיליון תושבים (2007) מתוך כ – 3 מיליון בכל המדינה. בירת ארמניה היא מערי המסחר המובילות באיזור הקווקז, ובשל מיקומה האסטרטגי עברה כיבושים ומשטרים רבים במשך ההיסטוריה שלה, מאז הוקמה על ידי האשורים במאה ה-8 לפני הספירה.
ירוואן היא המרכז הכלכלי והתרבותי של ארמניה, ובה מרוכזים כל מוסדות המדע, החינוך והאמנות.
זוהי העיר העתיקה ביותר בקווקז, ונתגלו בה שרידים של מצודה (מצודת ארבוני) מן המאה השמינית לפני הספירה. החל מן המאה השביעית לספירה היא ידועה בתור צומת דרכים ומרכז כלכלי בקווקז. כל ימי הביניים עברו עליה חליפות גלי מצור וכיבושים של ביזנטים, פרסים, מונגולים, תורכים, ורוסים. היום היא עיר הבירה של ארמניה העצמאית.

ירוואן קשורה על פי הארמנים לתיבת נוח, הנקרא בפיהם נוי, ולהר אררט. לאררט שתי פסגות, לקטנה הם קוראים סיס ולגבוהה – מסיס. מן ההר הזה ומתיבת נוח יצאו כל החיים אשר בירוואן.

לטייל בקבוצה של 4 לפעמים יכול להיות בין מגניב, לקשה ומייגע בטירוף. אז אחרי שבוע שטיילנו בקבוצה של 4 החלטנו להיפרד. בלילה שי וגיא נשארו לישון בבית מלון, ואילונה ואני הגענו לסוג של HomeStay. בית בין ההזויים שראיתי.
הבית מומלץ לונלי בטירוף, והוא מכיל ארמנית זקנה אלמנה. הבית שלה נראה כמו מוזיאון עתיק עם ריהוט וינטאג' מטורף, ועשות רבות של ציונים מידי בעלה.
מה שכן, לבחורה יש אינסוף כללים וחוקים של איך להתנהג בבית. מתי מותר להדליק אור, מתי אסור, מתי חייבים לתלות את השפורפרת באמבטיה, ומה עושים עם נייר הטואלט. אותי אישית היא הפחידה, אבל מסיבה לא ברורה אילונה התחברה אליה במהירות. די סירבתי להישאר איתה לבד באותו החדר, וכל פעם שהיא הופיעה עלו לו תמונות סיוטיות מהסרט מיזרי….

ביום הראשון היינו קצת מותשים. אני בעיקר מסתבר. השכמנו מאוחר, וניסינו להתאפס על עצמנו. בדיעבד, הייתה התאפסות ארוכה מידי.
דבר ראשון – ארוחה. פיצה האט !! איזה מגניב. אין מה לעשות, כמה שהאוכל טעים בגיאורגיה, בכל זאת – אין על ג'אנק פוד אמריקקי. אם גם הייתה נופלת חתיכה של מקדונלדס בצד לא הייתי כועס…

ואז מתחילים להסתובב. בית האופרה, עשרות בתי הקפה שמסביב לבית האופרה, מזרקות, פארקים (ובמיוחד פארק רינג), מדרחובים וחנויות מותגים מטורפות. מרכז יארוון ובראשו רחוב אבוביאן פורוץ, הוא פשוט עיר מטורפת ביופיה. מערבית בטירוף, נקייה, מטופחת. פשוט מהממת. כאילו מדובר במרכז מרכז פריז. מדובר בעיר של בתי קפה. איפה שלא מסתכלים – יש בית קפה. מה שכן, במהלך היום, הכל ריק פה. פשוט הכל. נטוש, כאילו מדובר בעיר רפאים. נראה כאילו אנחנו לא רק התיירים היחידים אלא גם התושבים היחידים בעיר. הזוי ומוזר.

בלילה לעומת זה, מדובר בעיר ללא הפסקה. כל בתי הקפה, המועדונים מלאים באנשים.
ירוואן הינה עיר מודרנית, הומה אדם ופעילות, בתי קפה, מסעדות, חיי לילה, מופעי בלט ומוזיקה, אנשים לבושים בהידור ובטעם אירופי (אולי חוץ מנעלי השפיץ השחורות שגברים רבים מתהדרים בהם). הארמניות מטופחות, לבושות ומתוקתקות טיפטופ ופשוט נראות מעולה. השם אררט נמצא בכל מקום, החל בתעשיית היין והקוניאק הענפה של ירוואן, שכל מפעל בה מתהדר בשמות כמו אררט או נוי (נוח).

מהר מאוד למדנו שכל דבר בארמניה מסתיים ב – יאן או באיאן. רוב שמו תמשפחה הם כאלו, וכפועל יוצא גם רחובות העיר. הסיומת מתפקדת למעשה כמו "אבו" בערבית רק נרחב יותר. פירוש הסימות הוא "מ-" או "של" והכוונה היא לשם היישוב, לשמו של ההורה או לייחוס תפקיד או מעמד.

הגענו לשוק הפשפשים (שוק ואניסאז') של ירוואן. מדובר במדרחוב ענק ענק של המון המון שמונצעס ישן, כלי וינטאג' מגניבים שאני לא מפסיק להתלהב מהם כמו ילד מצעצוע חדש (או ישן במקרה הזה), המון זבלה ומזכרות ממלחמות רוסיות ישנות, וכמובן – הרבה מאוד דוכנים עם לוחות ששבש ושחמט מעץ מ-ה-מ-מ-י-ם. מאות רבות של לוחות עשויים ביד, עם רמת גימור מטורפת. אני אישית, יכולת לבהות שעות בכל דוכן, ולעבור דוכן דוכן ולהמשיך להתפעל מהלוחות המגניבים.

השח החדש שלי, ירוואן, ארמניה

השח החדש שלי.., ירוואן, ארמניה

 

לוחות שחמט, ירוואן, ארמניה

לוחות שחמט, ירוואן, ארמניה

אמה מה, השוק הזה יקר יקר יקר. בכלל באופן כללי, ירוואן ממש יקרה. המסעדות, בתי הכסף, וגם שוק הפשפשים. מדובר פה במחירים בסטדרט ישראלי, מה שמבאס מאוד ומתסכל את כל חווית הקנייה. לא כי היא לא כיפית, אלא כי ברמת המחירים הללו, היא פשוט לא יכולה להיות קיימת.
מה שכן, הגענו לירוואן במטרה מאוד מוצהרת, של אילונה לפחות, של "לחזור מפה עם לוח שש בש". אז הצלחנו להעביר שעות, במשך יומיים שלמים, בבחירת לוחות מתאימים, עמידה על המקח, באנדלינג של שני לוחות ובסופו של יום חזרנו עם שני לוחות עץ מושלמים בידינו. עכשיו נותרו לנו 5 ימים להגן עליהם מכל משמר, שריטות, דפיקות ושאר פגמים שעלולים להטריף את ה – OCD שלי.

בערב, יצאנו לאופרה הממוקמת ממש מתחת לבית שלנו. אופרה בארמנית עם פולקלור ארמני. מהנה מאוד, על אף העובדה שבעיקר המצאתי לעצמי סיפור מסביבה לדמויות הצבעוניות באופרה, היות והידע היחיד שגיבשתי לי בשפה האמרנית הוא העובדה שהכל פה מסתיים ב-יאן. משהו מגניב נוסף בקטע הזה זה המחיר. האופרה פה זולה מאוד. מדהים עד כמה. במחיר של סרט. והמוני אנשים וילדים שוטפים אותה כנראה בזכות או בגלל העובדה הזאת. מה שכמובן, מייצר את השאלה, למה אצלנו זה לא ככה ?
למה אופרה אצלנו עולה כל כך הרבה ? מחירים של מאות שקלים להופעה אחת, שלא לדבר על הפקות הענק במצדה שצריך להיות הבן של תשובה בשביל להיות מסוגל לצפות בה ? למה הניכור הזה מההמונים ?

אופרה בירוואן, ארמניה

אופרה בירוואן, ארמניה

מה עוד הספקנו לעשות כאן ?
לצערי למוזיאון השואה לא הספקנו להגיע, אולם הספקנו לראות את המסגד הכחול של ירוואן. בעבר, היו 8 מסגדים בעיר, אולם רק המסגר הכחול שרד לאורך השנים והמלחמות. בזמן המשטר הסובייטי המסגד היה מויזאון עירוני, אולם בשנות ה – 90, לאחר מימון של איראן, הוא חזר לתפקודו המקורי. מה שמעיד על הקשר המאוד חזק שיש בין ארמניה לבין איראן. אחלה…
קצת התסובבנו, עלינו על השטיחים (אחרי חליצת נעליים כמובן), ראינו את המחראב ואת המינרט. בנוסף, ראינו גם אוסף של אבנים של מוסלמים מקומיים אחרי שהם השלימו את מצוות החאג' (עלייה למכה) וקיבלו את האבן כמזכרת.

מינרט, ירוואן, ארמניה

מינרט, ירוואן, ארמניה

 

מחראב, ירוואן, ארמניה

מחראב, ירוואן, ארמניה

 

אבנים ממכה, ירוואן, ארמניה

אבנים ממכה, ירוואן, ארמניה

בנוסף, הגענו לפסל אמא ארמניה. מדובר בפסל עצום, הנמצא בפארק מעט מחוץ לעיר, גבוה גבהו מעל העיר. סביב הפסל כיכר סובייטית טיפוסית המכילה טנקים ומטוסים שיצאו משירות.
פסל אמא אמרניה, המתנשא לגובה של 23 מטרים, משקיף על העיר בכיוון הגבול עם טורקיה וחרב גדולה שלוחה לפניה בעמדת התגוננות. בעבר, עד שנת 1967, היה פה פסל של סטלין, אבל כמו רוב הפסלים של סטלין – גם זה סיים את חייו בפח או שהוא מוחזר באיזה איצטדיון סיני בתוך פסולת מתכת.

אמא ארמניה, ירוואן, ארמניה

אמא ארמניה, ירוואן, ארמניה

בערב יצאנו ל – Night Club. במושגים שלי עם האנגלית הבסיסית שאני מכיר וגם תודות למורפיקס, Night Club משמעו – מועדון לילה. עם זאת, בירוואן המשמעות היא "מועדון חשפנות". אז קפצנו לבקר. היה משעשע ונטוש עד מאוד מאוד.

מה עוד ?
אי אפשר להיות בארמניה ולא לבקר בכמה כנסיות. אז לקחנו טיול מאורגן של יום למספר מוקדים היסטוריים דתיים מרכזיים. התחלנו בקתדרלת זבארטנוץ שנבנתה בשנים 661 – 641. יש הטוענים שהיא אחת הכנסיות היפות ביותר בעולם, ושמורים בה חפצים של גרגוריוס הקדוש, שנשא בתואר הקתוליקוס (הפטריארך הארמני) הראשון.

מתפללים, מקווים לטוב, ירוואן, ארמניה

מתפללים, מקווים לטוב, ירוואן, ארמניה

 

מתפללים, מקווים לטוב, ירוואן, ארמניה

מתפללים, מקווים לטוב, ירוואן, ארמניה

המשכנו לקתדרלת אצ'מיאזדין. הקתדרלה הזאת היא למעשה הותקן של הכנסיה הארמנית (הותיקן ברומא הוא של הכנסיה הקתולית). הקתדלה ניצבת במקום שבו גרגוריוס הקדוש ראה בחזונות קרן אור נופלת על הארץ, ושם בנה את הכנייסה האם של ארמניה. עבור רוב הארמנית, אצ'מיאזדין היא סמל ראשון במעלה. במאות 3-4 לספריה אצ'מיאזדין הייתה גם הבירה של ארמניה, מיד לאחר התנצרות המדינה.
במתחמי הקתדרלה, האגדה מספרת (וכמובן כל הארמנים הנוצריים הדתיים) שטמונים פה כמה חלקים ושרידים מהצלב האמיתי של ישו, וכמה שרידים מתיבת נוח.

ביקרנו בקתדרלה הראשית (מאייר תאצ'אר), השתתפנו במיסה, ראינו מספר אנדרטאות, ביקרנו בקתדרלה משנית מודרנית מאוד שנערכה שם הטבלה של תינוקת עוללית, וראינו אנדרטה להנצחת רצח העם הארמני. מסביב, המון מצבות חצ'קאר שנאספו מרחבי המדינה.

מאייר תאצ'אר, ארמניה

מאייר תאצ'אר, ארמניה

 

מאייר תאצ'אר, ארמניה

מאייר תאצ'אר, ארמניה

 

מתפללים, ארמניה

מתפללים, ארמניה

וזהו. בין לבין, ראינו עוד כמה כנסיות, המשכננו לכתת רגילנו ברחובות היפים של ירוואן וזהו. התגעגענו הביתה, לגיאורגיה.


פוסט הבא – קחתי


 

14 באוקטובר 2011

מסטיה 09.10.11 – 13.10.11 (Mestia)


פוסט קודם – מצחטה


אחרי ערב קצר, קצר מידי כנראה, של חגיגות ברחובות העיר הגדולה, שמנו פעמינו לכיוון מסטיה לקראת לילה של נסיעות. טביליסי, לאחריה חור כלשהו בשם זוגדידי ומשם ישירות למסטיה.
אריזה מהירה של המוצ'ילות, הליכה ארוכה, ארוכה מידי (ולמה, למה בעלייה למה ??) לתחנת המטרו, היות וכל הרחובות היו תחומים וסגורים. מטרו, והדובדבן שבקצפת : רכבת הלילה.
גילוי נאות. זה לא שדמיינתי את האוריינט אקספרס במוחי, גם לא את הרכבת הטרנס סיבירית הידועה, ואפילו לא את הקרונות (המפנקים, וכמובן – התמיד מדייקים) של רכבת ישראל יימח שמה. בכל זאת, כמה אפשר כבר לצפות מתא שינה ב – 25 שקלים לאדם ?
מצד שני, גם לא ציפיתי, ובמיוחד אפי העדין, לאוויר מצחין והביל מריח של שתן חמוץ וסחלה חמוץ עוד יותר, מהימים בהם עוד סטלין היה בחיים. לרגע לא הייתי בטוח אם אנחנו נכנסים לחדר, או לשירותים הציבוריים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.
מדובר בתא קטנטן, עם שתי מיטות קומותיים, מזרונים ושמיכות שגם עם לייזר פוינטר לא הייתי נוגע בהן, גיאורגי גדול, גיאורגית גדולה, אילונה, ענן עצום של ריח דוחה למהדרין ואני. אולי מדובר בקרון ביבוא אישי מהודו ? מילא, חוויה. מתמודדים. בדיוק מסוג הדברים שבדיוק יומיים אחר כך נקרעים עליהם מצחוק. בדיוק אחרי 4 מקלחות שבסוף מצליחות להסיר את הצחנה שנדבקת לעור ולבגדים.
בהתאם למצב, אילונה ואני נאלצנו להעביר את 9 השעות הבאות באותו דרגש, כמו ילדים, רגל לפנים, פנים לרגל, ועם שני מגבונים לחים על האף (שהיו בבחינת חבל הצלה לאפי הסובל) על מנת לשרוד את פצצות הריח המזוויעה.
מגיעים לזוגדידי, המתנה מיותרת, ושוב מרשוטקה לכיוון מסטיה. מדובר בדרך של כ – 4 שעות בעלייה, שמאופיינת בדבר אחד עיקרי – פיתולים. אולי בעצם בשני מאפיינים – פיתולים וסיבובים.
יחסית לדרך הזאת, הירידות לים המלח נראות כמו כביש הסרגל פחות או יותר. וכרגיל אצלי, פיתולים כאלה מלווים בשפיכת מיצי קיבה מידי פעם. כיף גדול. כנראה שאני באמת לא יכול להעביר טיול במדינה בלי להקיא לפחות פעם אחת.
אבל, אחרי שעות הסיוט, הגענו לפנינה המדוברת – מסטיה. ואכן, מדובר בפנינה מטורפת.
מדבר בכפר קטן, שכמובן מבוסס על רחוב אחד בלבד, ושנמצא בתנופת פיתוח מטורפת, התקוע בין המון המון המון פיקים מושלגים מהממים ! סוג של בירת טרקים, ממנה יוצאים המון מסלולים להרים בקווקז הגבוה.

תנופת פיתוח אמרתי ?
כל המקום נראה כמו אתר הבנייה של גראונד זירו. המוני פועלים, טרקטורים, רצפים, טייחים, אבק, מיכליות מלט ושאר מרעין בישין. נראה כאילו שוק הנדל"ן פה בצמיחה מטורפת יותר מבארץ. שמא אומר בועה ?
אבל עם כל התנופה, המקום עדיין תקוע שנים אחורה בתפיסה. בתפיסת הטיולים והשירותים למטייל.
אינטרנט – אין. טוריסט אינפורמיישן די מעפן, למרות שהוא חדש. אין חיים בערב. אין סוכנויות טיולים. גורנישט.
מרושם ראשוני, נראה כאילו מדובר בפוקון בצ'ילה של לפני 15 שנה. כפר, שתקוע במקום מ-ה-מ-ם, שלא ממש מבין את הפוטנציאל המטורף הגלום בו, אבל לאט לאט ההכרה מחלחלת לו.
אם הייתי איש עם חזון, ולא פחות חשוב אומץ – הייתי עושה את מה שגדעון עשה בפוקון, יענקלה בברילוצ'ה והחבר'ה של החווה באל בולסון – פותח את "סוכנות שימי", על פי החוקים הידועים של הישראלים – עסקת חבילה. בונה בית, כמה חדרים להשכרה, סוויטה אחת, מכבסה, מסעדה, אינטרנט, וסוכנות טיולים שמשכירה ציוד טיולים, אופניים, מסדר טיולי סוסים ומקבל כמה המלצות במטייל שכמובן שולחים את כל הישראלידה אלי. מסטיה זה בדיוק מסוג המקומות שרואים את הפוטנציאל הגלום בו, ומבינים שגם הפוטנציאל אוטוטו מגיע לידי מימוש. אבל אומץ ? יוק.

בכל אופן, המטרה ברורה. לצאת לטראק לאושגולי כמה שיותר מהר, לפני שמזג האוויר יתהפך עלינו, אחרי שבוע שלם שפיית מזג האוויר חייכה אלינו חיוך גדול ומאיר.
התארגנות זריזה, מזמינים ג'יפ, מדריך ליום הראשון, כי כולם אומרים שמאבדים שם את הדרך, ומצרפים אלינו עוד זוג ישראלים שהצטרפו אלינו לימים הבאים. בין לבין, עושים קצת קניות, מזמינים לחם למחר בבוקר, אורזים ויאללה לדרך.

בתכלס, יש כל מיני דרכים שניתן לעשות את הטראק הכי מפורסם בגיאורגיה. מבחינת חשיבות, מדובר באנפורנה של הגיאורגים. עוברים בין כפרים שונים, שבטים גיאורגים שונים ונופים אלפיניים. בדיוק כמו שאני אוהב. רק בלי פורטרים….
20 קילומטר ראשונים עשינו עם ג'יפ לכיוון העיירה זבשי. מזג האוויר קצת לוחץ מבחינת זמנים והמקטע הראשון לא נחשב כמקטע המרשים ביותר. מזבשי ממשיכים לעיירה בשם אושגולי. בין לבין, עולים לפיק, ויורדים מפיק, ושוב עולים.
העננים קצת קודרים. הפחד קצת מחלחל שמא הגשם יקדים את בואו. ויותר גרוע מכך – אולי אפילו שלג כפי שהיה פה לפני שבוע. בכל אופן, ממשיכים.

מגיעים לכפר. שוב צריחים גבוהים. בכל אזור סוואנטי יש צריחי הגנה בכפרים. וללא סוף.
מלמעלה היה נראה כאילו מדובר בשיט-הול נטוש שסתם לא קיים על המפה. גם מלמטה, היה נראה כאילו מדובר בשיט-הול נטוש שסתם לא קיים על המפה. אבל מלמטה, גם הבנו שבשיט הול הזה אנחנו הולכים לישון.
אחרי שעה של טרטורים חוזרים ונשנים לגבי איפה נישן מסיבות בלתי מובנות בעליל לבחור ללא ציפיות שכמוני, התמקמנו באחד מהבתים הישנים/עתיקים של הכפר. מדהים כמה הכל ישן ועתיק פה. רהיטים ישנים ישנים, כמו של סבא של סבא. מכונות תפירה. ארונות בגדים. כל רהיט פה מעץ מלא וכבד, שאם הוא היה נמכר בארץ היו לוקחים עליו מליון אחוז רווח. פשוט עתיק ויפה. בין ארון מגניב לקולב מגניב לא פחות מצאנו מעיל קוזאק חביב. כמה כיף להתחפש לקוזאק, גם אם מדובר רק בחמש דקות, וללא השתתפות מיותרת במעגל הגיר הקווקזי.

מטרקים, מסטיה, גיאורגיה

מטרקים, מסטיה, גיאורגיה

 

זבשי, גיאורגיה

זבשי, גיאורגיה

 

קוזאק, גיאורגיה

קוזאק, גיאורגיה

 

קוזאק 2

קוזאק 2

 

מכינים פירה, אזור מסטיה, גיאורגיה

מכינים פירה, אזור מסטיה, גיאורגיה

 

אוספים תפ"א לפירה, אזור מסטיה, גיאורגיה

אוספים תפ"א לפירה, אזור מסטיה, גיאורגיה

ביום השני, השמיים האירו פנים. ועד כמה !! מהמם פה ! פשוט מהמם. יש סתיו, יש שלכת ויש קשת שלמה של צבעי סתיו !! אף פעם לא ראיתי שלכת כל כך חזקה. ובכאלה היקפים. כאילו צייר אלמוני שנמצא אי שם בשמיים, פשוט החליט לזרוק המון המון צבעים על הטבע, וכל עץ תפס צבע אחר. וואלה, יצא לו פשוט מהמם.
תמיד שמעתי סיפורים על שלכת. תמיד זה הופיע בספרים. אבל וואלה, תמיד בארץ כל העצים ירוקים. או חומים. או שחורים, במקרה של הכרמל. אין שלכת בארץ. אבל פה ? אין ספק, מדובר התקופה היפה ביותר של גיאורגיה. מרבדים מטורפים של כל גווני הקשת.

צבעי סתיו, אזור מסטיה, גיאורגיה

צבעי סתיו, אזור מסטיה, גיאורגיה

 

צבעי סתיו 2, אזור מסטיה, גיאורגיה

צבעי סתיו 2, אזור מסטיה, גיאורגיה

 

מטארקים, אזור מסטיה, גיאורגיה

מטארקים, אזור מסטיה, גיאורגיה

 

מסטיה, אזור מסטיה, גיאורגיה

אזור מסטיה, גיאורגיה

בכפרים, רואים בצורה ממש יפה את הבתים של הגיאורגים. הבתים שלהם ענקיים. בצורה קיצונית. מאוד רוסים. הריהוט כמו בבתים של המורות שלי לפסנתר.
לרוב, הם נולדים בבתים האלה, וגם מתים בבתים האלה. לא רק דור אחד, אלא שניים, שלושה ואפילו ארבעה. תמיד מוצאים בבית את החדר עם הסבתא הזקנה….
המדריך שלנו ביום הראשון נולד בכפר, יצא ללמוד, סיים תואר במשפטים, אבל כמובן שלא מצא עבודה וחזר לגדל תפוחי אדם בכפר. עורך דין שמגדל תפוחי אדמה בקיץ ואוגר אותם לחורף. נפלא. פשוט ניצול משאבים מיטבי.

ביום השני, המשכנו במסע. עוד הרים מושלגים מהממים. חוצים נהר. הפעם בדרך לכפר איפראלי. בדרך עולים על עוד פיק גבוה. גבוה מאוד. וזוכים, שוב, בנוף מהסרטים. וואלה, אני אשכרה יכול להתרגל לזה. כל שנייה יפה פה. פשוט כל שנייה.

עוד כמה שעות של הליכה שלידה סזיפוס היה נראה ילד והגענו לכפר איפראלי, שאמור להיות מקום הלינה שלנו להלילה. ואז, כל הטיול השנתי שהיה לארוך כל היומיים התנקז לבית הארחה אחד. נו… בדיוק כמו שאני אוהב. ישראליאדה ענקית ורעשנית שגרמה לי לרצות ולסתום לעצמי את האזניים בחיניקאלי דאשתקד. מהר מאוד גמלה ההחלטה לעוף משם קיבינימט עם ג'יפ ונסענו לעשות את הלילה בכפר הבא – אושגולי.
אושגולי הוא ישוב הקבע הגבוה ביותר באירופה. רוב השנה, המקום מוקף שלג, ועל כן המקום מנותק רוב ימות השנה.
וראבק, כמה שההחלטה הזאת הייתה נכונה. במקרה לחלוטין, הגענו לבית הארחה שבתכלס – מדובר בצימר אחד גדול. איזה כיף !! הכל נקי, מצוחצח, מצעים ריחניים כאלו סנו עשו פה פוליש, הכל מעץ אלון, וריח האוכל… והיין…
המשפחה ממש מצאה חן בענינו, ואילונה, המתרגמת הרוסיה, כמובן הציעה לבעלים שיתנו לנו כרטיס ביקור ונמליץ עליהם בלמטייל. הבעלים הגיאורגי, שבדיעבד מסתבר שהבחור עשיר כקורח במושגים המקומיים (וגם במושגים שלנו בתכלס, יחד עם הג'יפ טויוטה המטורף שלו ו – 3 הבתים שיש לו) סירב בחינניות (כמה שגיאורגי יכול להיות חינני עם כל הדיסוננס שבעניין) והסביר שהוא עובד עם איילה גאוגרפית, דורון טיולים ומדרפט ו – חברות הטיולים האלו סוגרות לו את המלון לכל העונה, ורק במקרה היה לו לילה אחד של חופש מכל הישראלים שחורשים את גיאורגיה בג'יפים. פשוט לא להאמין.
באופן כללי, הוא טען, שזאת פעם ראשונה שבסוף אוקטובר יש לו הזמנות כי לרוב החורף מכה כבר בחוזקה באושגולי. וגם בחורף הזה הם כבר סגרו את המלון, אבל פתאום הם קיבלו המון הזמנות מישראלים, אז הם פתחו הכל מחדש. ניסינו להסביר לו, שהוא צריך לנהל את החיים שלו על פי לוח השנה העברי, ולא על פי העונות או לוח השנה הגיאורגי. בתכלס, ראש השנה וסוכות – זה מה שייקבע לבחור את מתח העסקים…

קרחון, אזור מסטיה, גיאורגיה

קרחון, אזור מסטיה, גיאורגיה

 

פעם היה פה דבש, אזור מסטיה, גיאורגיה

פעם היה פה דבש, אזור מסטיה, גיאורגיה

ביום השלישי, עשינו טראק יומי לקרחון שחארה. אחרי היומיים הלא קלים מידי, מדובר כבר בטיול שנתי. הליכה רגועה, מישורית לחלוטין כשהיעד כל הזמן לנגד עינינו – הר מושלג. מפתיע באמת. הפעם מדובר בקרחון שמתחת להר. ומסתבר שמדובר בוואחד קרחון. 3 שעות הליכה ומגיעים לגוש ענק ענק של קרח, עם המון נקיקים, מים זורמים ורווחים שגורמים להידחק פנימה, אולם עם המון סלעים מתמוטטים שמונעים זאת. בסוף, אוזרים קצת אומץ ונדחקים. וולאה, מגניב בטירוף.

באופן כללי הטראק הזה מגניב נורא. מגוון מבחינת נופים, מבחינת אטרקציות, מבחינת הכפרים. סוג של אנפורנה מרוכז מאוד ומייצג. בתכלס, היה פשוט מושלם. כן ירבו כאלה בחיים !!

קרחון, אזור מסטיה, גיאורגיה

קרחון, אזור מסטיה, גיאורגיה

 

מתארגנים לחורף, אזור מסטיה, גיאורגיה

מתארגנים לחורף, אזור מסטיה, גיאורגיה

 

שותים משהו, אזור מסטיה, גיאורגיה

שותים משהו, אזור מסטיה, גיאורגיה

 

קרח זה כבד, אזור מסטיה, גיאורגיה

קרח זה כבד, אזור מסטיה, גיאורגיה

נקודה לגבי הישראלים. אין ספק שמדובר בפוקון צ'ילינאי לא מפותח. כל המקום, רק ישראלים. רק ישראלים. אני מודה, הזהירו אותי מראש, אולם לכמות כזאת של ישראלים לא ציפיתי. מכל המינים והסוגים. צעירים, שעושים טיול של אחרי צבא במערב אסיה. מבוגרים יותר שעושים טיול של חופשת סמסטר או בין שני תארים. זוגות בירח דבש. סתם זוגות לא בירח דבש. סתם מבוגרים יותר שמנצלים כל חופשת חגים בשביל לברוח מהארץ. כמונו. ומבוגרים בטיולים מאורגנים של דורון טיולים. ומבוגרים בטילוי ג'יפים עצמאיים. מדהים עד כמה. הגם את גיאורגיה כבשנו ??
אז עד עכשיו, באמת המון תודה לפיית מזג האוויר. אבל כבר כשהגענו בחזרה למסטיה, הפייה החליטה לנטוש אותנו לצערי. טיפות קטנות של גשם התחילו לטפטף, ועד שנכנסו לחדר – המבול הגדול החל.
בערב עוד הייתי אופטימי שבטח עד הבוקר הגשם ייפסק, ומסיבה לא ברורה אפילו עשינו כביסה, שכובסה פעמיים בעזרתו האדיבה של אל הגשם, אבל בבוקר כבר הפנמתי שטראקים נוספים אנחנו לא נעשה במסטיה, במיוחד אחד שרצינו – לתאומי אושבה אותם ראינו רק מרחוק. בבעעעסססה.
מסיבה לא הכי ברורה, הבעסה לא נשארה לזמן רב, וסך הכל פתאום נהנינו מיום החופש שלנו. יושבים מול האח. קוראים ספר. ועוד ספר. פתאום שנ"ץ באמצע הטיול. ובין לבין עושים טיולים בין הטיפות.

באחד הטיולים ראינו לפתע שני שקי ניילון גדולים הולכים לקראתנו. אחרי שהם התקרבו הבנו שמדובר בסוג תיירים, שהחליטו לבלות את הלילה על ההר מול אושבה, ובעשר בלילה תקפה אותם הסופה, למרות שהזהירו אותם לא לעשות את זה.
ואז, מעשר בלילה, עד הבוקר הם דירדרו את עצמם למטה, וחצי לילה בילו באיזו ביקתה שמצאו בדךר. אה. פרט חשוב אבל לא מפתיע. מדובר בישראלים…

באחד הטיולים, גילינו את החלבה הגיאורגית. חייבים להאדיר את שמה במקצת. מודה, בילדותי לא ממש אהבתי חלבה. להיפך, אפילו שנאתי את זה. את הריח. את המרקם. מבחינתי – לשומשום הייתה רק צורה אכילה אחת – טחינה. עם הזמן, פיתחתי דודה למוצר. כנראה הצבא אחראי גם על זה.
אבל החלבה בגיאורגיה, לא עשוייה משומשום אלא מגרעינים. איזה מוזר זה !. המרקם אותו מרקם. השמן אותו שמן. הריח דומה. הצבע כהה יותר. אבל בתכלס, הכל עשוי מגרעיני חמנייה. וזאת גם התחושה. מרגישים שמפצחים גרעינים באיזה משחק כדורגל, אבל גרעינים רכרוכיים כאלו. משעשע ביותר.

בכל אופן. יום שלם של חופש הספיק לי. הגיע הזמן להמשיך לטייל, ולפי התחזית הסופה עתידה לפקוד אותנו בשבוע הקרוב אז החלטנו להפעיל את תוכנית ב' של הטיול – להדרים לארמניה. משכימים ב – 4 בבוקר. לוקחים מרשוטקה ב – 5 לטביליסי, חוצים את ההרים, ומשם מרשוטקה נוספת לירוואן בארמניה.
זה לפחות היה התכנון. מסתבר, ש"לחצות את ההרים" אינה פעולה פשוטה כל כך במסטיה. כל הדרך הייתה מלאת אבנים וסלעים שנפלו מההרים במהלך הלילה. וכל כמה דקות היינו צריכים לעצור, לפנות סלעים מהדרך ולהמשיך הלאה. נו… מזל שהסלעים נפלו בלילה ולא במהלך הנסיעה (ככה לפחות שיכנעתי את עצמי…)

בי בי גיאורגיה. בנתיים…


פוסט הבא – ירוואן (ארמניה)


 

8 באוקטובר 2011

מצחטה 08.10.11 (Mtskheta)


פוסט קודם – דיוויד גראז'ה


יום כיפור היום. מה שאומר, שזה צריך להיות יום קצר, ללא אוכל אבל כמובן שאני לא אפספס יום טיול. לא חבל ? אז היום נסענו למצחטה. טיול קצר, מזג אוויר טוב, והשתדלות ממש ממש חזקה לנסות לא לראות את כל החצ'פורים והחינקאליים שמסתובבים להם ברחובות העיר. קל זה לא. אז אם הצום הזה נחשב, ומישהו באמת מסתכל מלמעלה אז אנא, תעריך את זה !!

מצחֶתה ממוקמת במפגש הנהרות קורה ואראגווי, כ-27 ק"מ צפונית לבירה טביליסי. העיר השוכנת במרכזו של חבל כארתלי ההיסטורי משמשת כיום כבירת מחוז מצחתה מתיאנתי, ומהווה את המרכז המנהלתי של נפת מצחתה. בעיר נפגשות הדרך בין הים הכספי והים השחור עם הדרך היוצאת מטביליסי צפונה לכיוון רוסיה (הדרך הצבאית הגיאורגית). במצחתה עוברת גם מסילת הברזל העיקרית של גאורגיה, המוליכה מטביליסי מערבה. מרכזה של העיר, שהינה אחת מהעתיקות בגאורגיה, הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

מצחטה הינה בסוג של ירושלים עבור הגיאורגים. מעין ותיקן מקומי. הכנסיות הראשונות והעתיקות בגיאורגיה הוקמו במצחטה, והיא הייתה ליבה הרוחני מאז כינונה של הנצרות כדת השלטת בתחילת המאה ה – 4. בעבר, מצחטה הייתה גם עיר הבירה המנהלית של גיאורגיה, עד שעיר הבירה עברה לטביליסי במאה ה – 5 לספירה.
כרגיל, שכרנו נהג מונית ליום. אולם הפעם לא את גניה. איזה כיף זה. אני חייב נהג פרטי גם בארץ.

התחלנו בכנסיית ג'ווארי (כנסיית הצלב). הכנסייה נבנתה במאה ה-6, והינה שוכנת על ראש גבעה מחוץ לעיר. יש שאומרים שהכנסייה ניצבת כפטמת שד מזדקרת, ניבטת אל סביבתה ובעיקר אל מצ'חטה. האמת, יש בזה משהו.

על פי הסיפורים, בתחילת המאה הרביעית, נינו הקדושה, המסיונרית שעל פי האמונה ניצרה את הגאורגים, עמדה במקום זה כדי להתפלל, ובנתה צלב על ההר הגבוה ביותר באזור מצחתה.
הכנסייה הראשונה, שהייתה קטנה יחסית, הוקמה בסביבות שנת 545 ונקראה כנסיית ג'ווארי הקטנה (כנסיית הצלב הקטנה). כנסייה גדולה יותר, שנקראה כנסיית ג'ווארי הגדולה (כנסיית הצלב הגדולה), נבנתה בקרבת מקום בין השנים 586 לבין 605. מבנה הכנסייה מייצג היטב את הארכיטקטורה המרובעת שהייתה נפוצה בכל דרום הקווקז. וחלק מהצלב שנינו הקדושה בנתה נותר במקום גם בימים אלה.

לאחר מכן המשכנו לקתדאלת סבטיצחובלי. הקתדרלה נבנתה בהמאה ה-11 והינה הכנסייה הגדולה בגאורגיה המשמשת עדיין ליעודה. משמעות שמה של הכנסייה – "עמוד מעניק-חיים".

פולניות ?

פולניות ?

 

קתדאלת סבטיצחובלי, מצחטה, גיאורגיה

קתדאלת סבטיצחובלי, מצחטה, גיאורגיה

על פי האגדה, כי שליחים מירושלים התייצבו בפני יהודי גאורגיה ממצחתה, וביקשו נציגים שיקחו חלק במשפטו של ישו. שניים מראשי היהודים, אליעז ממצחתה ולונגינוז מקרסני, יצאו לירושלים. הם נוכחו בעת צליבת ישו וקנו את כותנתו של ישו, מחייל רומאי מגבעת הגולגולתא שבירושלים, מקום קבורתו של ישו. בשובם למצחתה, יצאה צידוניה, אחותו של אליאס לקבל את פניהם, חיבקה את הכותונת, נפלה ומתה מצער על מותו של ישו. את גלימתה לא ניתן היה להסיר ממנה, ולכן היא נקברה כשהכותונת בזרועותיה, ובמקום קבורתה צמח עץ ארז מארזי הלבנון. על פי המסורת מצבת קבר במרכזה של כנסיית סווטיצחובלי שבמצחתה היא קברה של צידוניה. ייתכן שאגדה זו רומזת לכך, שבקרב היהודים שהתגוררו בגאורגיה היו "יהודים נוצרים" עוד לפני שנינו הקדושה ניצרה את הגאורגים. בהוראת נינו הקדושה נגדע העץ לשבעה עמודים שישמשו לבניית הכנסייה. העמוד השביעי סיגל לעצמו כוחות מגיים ונצמח שוב באוויר. הוא ירד בחזרה לארץ מכוח תפילתה של נינו הקדושה. העמוד גרם לזרימה של שמן קדוש שריפא את האנשים מכל המחלות. בשפה הגאורגית "סווטי" פירושו עמוד ו"צחובלי" פירושו נותן חיים, ומכאן שמה של הקתדרלה. השתלשלות העניינים מתוארת באיקונין שנמצא בכניסה לקתדרלה בעמוד השני מצד ימין. האיקונין מראה את צידוניה עם מלאך, מרימה את העמוד, בגן עדן. נינו הקדושה בחזית. המלך מיריאן (השלישי) ואשתו, המלכה ננה, נמצאים מימינה ומשמאלה. גאורגיה מאמצת את הנצרות באופן רשמי בשנת 317.
על פי גרסה אחרת, אף היא מאותו מקור, קבורים בה המלך מיראן עצמו ואשתו שקיבלו עליהם את הנצרות.

העמוד השביעי, מצחטה, גיאורגיה

העמוד השביעי, מצחטה, גיאורגיה

 

ישו, מצחטה, גיאורגיה

ישו, מצחטה, גיאורגיה

 

מצחטה, גיאורגיה

מצחטה, גיאורגיה

הגיאורגים כל כך נוצרים וכל כך מאמינים שזה משהו. בכל רכב תהיה להם תמונה של ישו תלויה על הדאש בורד (כנראה במקום בובה מהנהנת של כלב, צלב קטן שמיטלטל לו מהמראה, ועוד כמה תשמישי קדושה מפוזרים להם באקראיות מעושה.
דבר נוסף שחווים פה – היות והגיאורגים כל כך נוצריים המיסות שלהם מלאות מעשירות וממש יפות. כמעט בכל פעם שהיינו בכנסייה (בין אם ביום ראשון או בימים אחרים) היא היה עם נוכחות לא קטנה בכלל של מאמינים. מתפללים, מקווים, בוכים, ומקווים. מקהלות, פרחי כמורה, ושאר אנשי קדושה. בנוסף, המיסות. מעולם לא יצא לי לראות כל כך הרבה מיסות בימי ראשון. ומיסות מלאות שכוללות את הטקס המלא, החגיגי, והכל כך אורתודוקסי של שתיית הדם של ישו (יין הקודש) ואכילת בשרו של ישו (לחם הקודש) שמוגש למאמינים ישירות לפה מידיו של הכומר המקומי.
כפי שכתוב בברית החדשה :
"ויהי בּאָכְלם ויקח ישׁוּעַ את הלחם ויברך ויפרוֹס ויתן לתלמידים ויֹאמר: 'קחוּ ואכלוּ, זה הוּא גוּפי.' ויקח את הכּוֹס ויברך ויתן להם ויֹאמר: 'שׁתוּ ממנה כֻּלְּכֶם, כּי זה הוּא דמי"
עוצמת האמונה והפגנתה בציבור הינה מרגשת כל כך.

לחם הקודש, מצחטה, גיאורגיה

לחם הקודש, מצחטה, גיאורגיה

 

אוכלים את לחם הקודש, מצחטה, גיאורגיה

אוכלים את לחם הקודש, מצחטה, גיאורגיה

במקרה התמזל מזלנו, ו – 3 אירועים התקבצו להם לכדי יומיים מגניבים בטביליסי :

1. הביקור של נשיא צרפת בטביליסי.
2. חגיגות העיר טבליסי.
3. הדובדבן שבקצפת – יום כיפור.
אז שלושת הדברים האלה סיפקו לא מעט עניין בטביליסי בלילות.
כשנשיא צרפת היה, כל העיר נצבעה דגלי האיחוד האירופאי. אפילו האובליסק של גיאורגי הקדוש, בכיכר רוסתאבלי נעטף דגלי האיחוד. וברחובות, נפרסו אלפי אלפי שוטרים. הכל למען בטחונו של סרקוזי.
יום למחר, טביליסי חגגה יום הולדת. קרנבל ברחובות, שערות סבתא, דוכני אוכל, להקות והמוני המוני גיאורגים שיכורים וחוגגים. וולאה, איזה תזמון מעולה !

אני ספיידרמן, טביליסי, גיאורגיה

אני ספיידרמן, טביליסי, גיאורגיה

 

כולנו ספיידרמן, טביליסי, גיאורגיה

כולנו ספיידרמן, טביליסי, גיאורגיה

וכמובן, הדובדבן שבקצפת – יום כיפור. מה שגרם לדיסוננס מטורף בין החגיגות של העיר, לבין התפילות בבית הכנסת, ובין הרעב שאיכל לי את הבטן מבפנים אל מול כל הממתקים שהסתובבו ברחובות.
הבעיה העיקרית בהיבט הזה הייתה בסוף הצום. 8 בערב, אחרי 27 שעות של צום, אחרי יום שלם של טיול – ואין אוכל ברחובות. ואיפה שכבר יש אוכל, תורים תורים של גיאורגים מורעבים. וראבק, הם אוכלים המון. ולאט. לאט. ראבק, תנו לעבור את התור ולנגוס באיזה חאצ'פורי לרפואה. בסופו של ערב, הבונוס של הצום היה עמידה של חצי שעה בתור, לאיזו שווארמה לבנונית שהוגשה לי בתוך טורטיה מעפנה, אבל סתמה לי את הבטן… ולקינוח, הקינוח המקומי, ובדיעבד, הידוע לשמצה – הצ'ורצ'חלה.

מבחינה רישמית, צ'וּרצ'חֶלָה שפירוש שמה הוא "נקניק אגוז", הוא ממתק מסורתי שנאכל כקינוח. מקור הצ'ורצ'חלה הוא בקווקז הגאורגי, והוא מצוי גם בטורקיה וברוסיה.
צ'ורצ'חלה עשוי מאגוזי מלך (ולעתים מאגוזים אחרים, שקדים או צימוקים), השזורים אחד לשני בחוט (בעזרת חוט ומחט), שנטבלים ברפרפת ענבים מתוקים, ונתלים לייבוש (כמו כביסה). מראה הצ'ורצ'חלה שנוצר דומה לנקניקיה, ומכאן שמו בטורקית, שמשמעותו "נקניק אגוז". המקבילה הארמנית נקראת "לאבאש", כמו שמו של הלחם המסורתי.
מבחינה אישית, באופן מפתיע ובהחלט לא צפוי, מעבר למראה המזעזע והלא אסתטי של הממתק, מדובר באחד הדברים הדוחים ביותר שיצא לי לאכול באופן כללי, ולמעשה הדבר היחיד הלא טעים שאכלתי בגיאורגיה. מעולם לא היתי במדינה שפשוט כל כל מה שאכלתי בה היה טעים פרט לדבר אחד – הצ'ורצ'חלה.

צ'ורצ'חלה, טביליסי, גיאורגיה

צ'ורצ'חלה, טביליסי, גיאורגיה

 


פוסט הבא – מסטיה


 

7 באוקטובר 2011

דיוויד גארז'ה 07.10.11 (David Gareja)


פוסט קודם – גורי


עוד יום של טיול כוכב מטביליסי, הכל במסגרת המגבלות של יום כיפור. אז תיאמנו יום קודם עם גניה המהמם שלנו, ונסענו איתו לכיוון דוויד גארזה, על גבול אייזרבייזן.
גניה הגיע שעה וחצי לפני זמן שקבענו איתו, על מנת לא להיתקע בפקקים ובטעות לפספס אותנו ואת העבודה היומית שאליה הוא התחייב. אני עם הסקפטיות שלי, הייתי די בטוח שהוא לא יגיע. שוב, הכל למוד טראומות לטיניות מהעבר. אבל כנראה שבאמת הגיאורגים שונים. צריך להחליף דיסקט אצלי ומהר. הם תמימים, ושיישארו ככה ! רק שלא נהרוס אותם אנחנו.

הלונלי מגדיר את דיוויד גארז'ה כמרהיב מבין האתרים הארכיאולוגים של גיאורגיה והיעד המעניין ביותר לטיול יום מטבליסי. נו, אז טיול יום יש לנו, ועכשיו נשאר לראות אם הוא באמת האתר המרהיב ביותר.
נסענו השכם, להימנע מטיולים נוספים תוך נסיון להיות שם לבד. בתכלס זה עבד.
אבל להגיד שהוא מרהיב ? וואלה…. חביב הוא כן, אבל זה בערך כמו להגיד שתל שבע זה אתר מרהיב (למרות שהוא אפילו אתר מורשת עולמי).

אז מה יש שם ?
מדובר קומפלס לא קטן בכלל ש כ – 15 מנזרים שחפורים בתוך ההר ממש באמצע המדבר האזרי. בעידן הסובייטי המקום היה נטוש, מוזנח ומהווה אתר אימונים בנשק לצבא הסובייטי. בעת האחרונה, נערכו בו עבודות שיפוץ נרחבות וחיים פה שוב נזירים כבימי קדם.
דויד גארג'ה, על שמו קרוי המתחם, היה אחד מ – 13 האבות הסורים שייסדו את הנצרות בגיאורגיה, לאחר ששבו מהמזרח התיכון במאה השישית. הוא זה למעשה שייסדר את המנזר הראשון (לאברה) במקום הכל למען הפצת הנצרות במדינה. כאן דויד גארג'ה וחבר מאמיניו תירגמו כתבי דת עתיקים (כדוגמת התנ"ך ושאר הספרים החיצוניים לתנ"ך) והחלו לצייר פרסקאות גיאורגיים.

היות ורוב המתחם הינו מגורי נזירים, ניתן לבקר במספר מצומצם של מנזרים וחדרי תפילה/כנסיות, ולצפות במעט מידי של אלמנטים ארכיאולוגיים מהמאה ה – 6. מה שכן, יש קסם לא קטן למקום. לי באופן אישי הוא הזכיר את מערות קומארן בים המלח. מדבר, מערות, והמון המון היסטורייה דתית קסומה.

המדבר, גיאורגיה

המדבר, גיאורגיה

אבל מה הופך למעשה את המקום לקדוש כל כך ?
המקום הפך עם השנים למקום עלייה לרגל, היות והגיאורגים הכל כך נוצרים, האמינו שיש במקום קדושה אמיתית מירושלים. המקומיים מספרים כי דויד הגיע לירושלים, אבל התמלא בסערת רגשות בלתי ניתנת להסבר (וכנראה זה לא היה בגלל הפקקים בשער הגיא) ולא היה מסוגל נפשית, להיכנס לעיר. הוא החל לחזור לכיוון גאורגיה, ולקח איתו 3 אבנים מירושלים.
מלך ירושלים חלם בלילה שמישהו נטל מעירו את כל שלוותה הרוחנית. הוא שלח חיילים למצוא את הגנב ולהחזיר את האבידה. החיילים מצאו את דוד כשבכיסיו 3 אבנים. הם לקחו ממנו 2 אבנים כדי להחזיר למלך והחליטו להשאיר בידיו אבן אחת. שחזור של האבן מוצב על המצבה שלו בכנסייה במקום (די ברור, אחרת האבן הייתה נגנבת מזמן… מהיכרותי העמוקה עם עצמי, יש מצב אפילו אני הייתי לוקח אותה) והאבן עצמה נמצאת באיזו כנסייה בטבילסי. בכל אופן, האבן הזאת נחשבת ממש מקודשת, סוג של כותל מערבי קטן, וכל גיאורגי שמגיע רק משתוקק להרביץ איזו בוסה לאבן, וקיימת אמונה נוספת שאומרת שמי שמגיע 3 פעמים לקבר שלו, כאילו היה בירושלים 3 פעמים. במדבר בו המקום הזה נמצא, נראה לי שפשוט הרבה יותר להגיע לירושלים ועל הדרך לראות עוד כמה דברים מאשר זיוף של אבן עגולה…

אבן ירושלמית, היחידה מבין 3, גיאורגיה

אבן ירושלמית, היחידה מבין 3, גיאורגיה

 

בתי הנזירים, גיאורגיה

בתי הנזירים, גיאורגיה

דבר נוסף מגניב במקום, פשוט קשור לנוף. מדבר מדבר מדבר. המון המון. זה חתיכת גיוון אחרי ההרים המושלגים של קזבקי. ורואים את המדבר האזרי הענק המפורסם. סוג של מדבר יהודה אבל ענק ענק. למעשה, צופים בכל המדבר האזרי שממש מגיע עד האופק. היות ואנחנו על הגבול עם אזרבייג'ן, אז נתקלנו בסוג של אבן גבול, או יותר נכון פרמידת גבול ממתכת. כמה נוח לסמן ככה גבול. אין גדרות, אין מוקשים, אין גדר חשמלית וכמעט ללא אנשי צבא. מעניין מתי אצלנו זה יהיה ככה.
היות ואין בעיה לחצות את הגבול, יש משהו משעשע בעבודה שתוך שנייה ניתן לחצות אותו. לשחק ים יבשה, אולם עם גאורגיה-אזרבייג'ן. מאוד מזכיר את גבול השלום בין ארגנטינה לצי'לה, שגם שם ניתן היה לקפץ בין המדינות בפארקים הלאומיים.

מעבר הגבול

מעבר הגבול

 

המדבר האזרי

המדבר האזרי

וזהו. קפה אחרון, צילומי מדבר אחרונים, וטסים מהר לבית חב"ד לארוחת צום. ארוחת הצום בגיאורגיה מתרחשת בשעה מאוד מאוד מוקדמת.
אז מפגש בבית חב"ד נוסף בחו"ל, תפילה נוספת, ופוגשים מוצ'לרים שתחושת הבטן אומרת שנפגוש אותם עוד פעם, פעמיים, שלוש וארבע, ובפנים מקננת ההרגשה שאני פשוט מת על ארוחות חג בחו"ל…

בית הכנסת הראשי בטביליסי, גיאורגיה

בית הכנסת הראשי בטביליסי, גיאורגיה

בערב עוד מספיקים לעשות סיור לילה חביב עם קטי, בעלת הבית שלנו מטביליסי, רואים את הטיילת ה-מדהימה של טביליסי, מבצר, כמה צילומי לילה, לומדים מה הוא עץ משאלות (עץ שאיתרע מזלו ומישהו קשר עליו איזה טישיו משומש, ומאז אלפי מקומיים ותיירים ממשיכים לטנף את העץ באמצעות שקיות ניילון או ניירות טואלט קשורים, במחשבה שהמשאלה שביקשו תתגשם. בעיני, זה יותר הזוי מלתקוע פתק בקיר ולהאמין שהמשאלה אשכרה תתקיים, אבל מצד שני – גם אני תמיד אפול בפח הזה ועל כן כרכתי נייר טואלט איכותי במיוחד על איזה ענף עמוס לעייפה בג'יפה של אחרים…נו שוין. מקסימום זה לא יעבוד..) ויציאה נוראית לבר נוראי לא פחות…

מפסידים בשחמט בטיילת של טביליסי, גיאורגיה

מפסידים בשחמט בטיילת של טביליסי, גיאורגיה

 

עץ המשאלות, טביליסי, גיאורגיה

עץ המשאלות, טביליסי, גיאורגיה

 

מבצר טביליסי בלילה, גיאורגיה

מבצר טביליסי בלילה, גיאורגיה

 

אין כמו טביליסי בלילותה, גיאורגיה

אין כמו טביליסי בלילותה, גיאורגיה

 


פוסט הבא – מצחטה


 

6 באוקטובר 2011

גורי 06.10.11 (Gori)


פוסט קודם – קזבק


אחרי יומיים מושלמים מאוד, וקפואים לא פחות בקזבקי, חזרנו לטביליסי. המטרה הייתה לבלות את יום כיפור בטביליסי, ולצאת למספר טיולי יום מסביב עד מוצאי הצום.
אז יצאנו השכם מקזבקי הקרה, במרשוטקה כמובן, לכיוון גורי.

מדובר בעיר די סתמית, שנמצאת בין כלום לבין שום מקום, שאין ממש סיבה מיוחדת להגיע לשם פרט לשתי אטרקציות מרכזיות – מוזיאון סטלין והפסל של סטלין (שאמור להיות הפסל האחרון של סטלין בברית המועצות לשעבר). תוך כדי ביקור, גילינו שאת הפסל של סטלין חיסלו והעיפו קיבינימט לפני 4 חודשים, מה שמשאיר לעיר אטרקציה אחת בדיוק – המוזיאון.
גורי ידועה בעולם בזכות סטאלין, שנולד וגדל בה. אנשי העיר הזאת הם אולי האחרונים בעולם המשמרים ומעריצים את זכרו, ומלאים סוג של גאווה אליו.

גורי יושבת על נקודת מפגש בין נהר המתקבארי לנהר ליאחבי (Liakhvi) הנשפך אליו, והרחוב הראשי שלה נקרא, באופן לא ממש מפתיע סטאליניס גמזירי (שדרות סטאלין(.
גם הכיכר הראשית של העיר נקראת על שם הרודן, סטאליניס מואדני (כיכר סטאלין(. בשורה התחתונה, מדובר בעיר שהיא סוג של אתר עלייה לרגל או עדות מקאברית לפופולריות הרבה שלה זוכה סטלין במולדתו עד עצם היום הזה. הזוי משהו.
אז מה רואים פה, ומה לעזאזל גרם לי לרצות להגיע לפה ?
בתכלס, קצת היסטוריה ותרבות מוזיאונית, והמון המון סקרנות חפרנית שלי…
מוזיאון סטלין הוקם בשנת 1957, באזור בו סטלין נולד. אחד המוצגים בחצר המוזיאון הוא הבית הזעיר (סוג של דירת חצי חדר מחולקת במרכז תל אביב) מעץ וטיט שאותו שכרו הוריו של סטלין, ושבו גרה המשפחה ב – 4 שנים הראשונות לחייו.
כל שכונות המגורים (שכונות עוני) שהיו מסביב לבית נהרסו.

בית קומוניסטי, גורי, גיאורגיה

בית קומוניסטי, גורי, גיאורגיה

 

ביתו של סטלין, גורי, גיאורגיה

ביתו של סטלין, גורי, גיאורגיה

המוזיאון, די מעפן. לא כזה מפתיע. במדינות עולם שלישי/שני מוזיאונים הם לרוב באמת שכונה מטורפת. מצד שני עדיין היה מעניין. מה מעניין ? שטיפת המוח. ג'ורג' ארוול היה נהנה פה. ממש 1984 רק שמדובר בשנת 2011.
המוזיאון מתעלם בצורה טוטאלית מהטיהורים שסטלין ביצע בעמים הסובייטים, מרצח העם שלו, מ – 15,20,25 המליונים (אלוהים יודע כמה) שנרצחו בגולאגים שהקים, לברית ההזויה שבינו לבין היטלר (הסכם ריבטרוב מולוטוב) ולשאר המרעין בישין אותם הוא היטיב ליישם ולבצע.
אבל מצד שני, זה גם הקסם שלו. שטיפת המוח. ההיסטוריה שייכת למנצחים, במיוחד – לאלו שניצחו את היטלר. השאלה היא האם הוא היה מבין המנצחים ?
מנגד, אין ספק שמדובר בשליט שאין שני לו. בזכות סטלין ובזכות ברית המועצות, היטלר הפסיד במלחמת העולם השנייה, ורוסיה הפכה תוך עשור ממדינה חקלאית למעצמה תעשייתית מטורפת שמפתחת פצצות גרעיניות ושולחת קוסמונאוטים לחלל. צ'רצ'יל אמר פעם על סטלין שהוא הוביל את ארצו מהמחרשה לפצצת האטום.

הבניין מכיל המון חפצים אישיים של סטלין. משרד משוחזר, מתנות (חנפניות להחריד עד כדי פתטיות, בכל זאת מדובר פה בצורר לא קטן) שהוא קיבל מכל שליטי העולם, העתק של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב הזכור לשמצה, מסיכת המוות שלו (אחת מתוך 12 שנוצרו), ובנוסף את קרון הרכבת (הממוגן ב – 83 טון פלדה) האישי של סטלין.

הקרון הממוגן של סטלין, גורי, גיאורגיה

הקרון הממוגן של סטלין, גורי, גיאורגיה

 

מוזיאון סטלין, גורי, גיאורגיה

מוזיאון סטלין, גורי, גיאורגיה

 

מסיכת המוות, גורי, גיאורגיה

מסיכת המוות, גורי, גיאורגיה

כמה מילים על דרך ההגעה. הגענו לטביליסי עם כל המוצ'ילות והחלטנו לשכור מונית לכמה שעות. נפלנו על נהג גיאורגי. כרגיל, נחמד הרבה יותר מהצפוי. אבל כבר התחלנו להתרגל לנחמדות שלהם. איתו נסענו. הרעיון היה לשחרר אותו בגורי ובהמשך למצוא נהג מונית אחר. כמובן, שאין לבחור עבודה כמו לרוב האוכלוסייה פה (הקטע הזה של חוסר עבודה הוא פשוט מחלה בלב גיאורגיה), אז הוא שכנע אותנו שהוא ימתין לנו. היינו עדיין צעירים, במיוחד אני, וכמובן – סקפטיים. מאוד סקפטיים. מה עם המוצ'ילות, תיקי היד, איפה נשאיר אותן וכו'… על מי סומכים. ממתי סומכים על המקומיים ? גניה, נהג המונית, הציע שנשאיר את התיקים אצלו במונית והוא ימתין לנו. מייד פעמוני האזעקה פעלו לי בראש. זכרונות מבוליביה. טראומות מגווטמאלה. אזהרות מפרו. עקיצות מקובה. סיפורי זוועה מאקוודור.
"נראה לך ??" חשבתי לעצמי. "עשו אותי אתמול ?" רציתי לענות לו. בסוף המבט התמים שלו הפיל אותי. אותנו. נתן לנו את מספר הטלפון שלו, כרטיס ביקור ותעודת נהג. אפילו אמר שאנחנו מעליבים אותו בכך שאנחנו חושדים בו. וואלה, אני סקפטי ספקטי, אבל האמנתי לו. לפעמים כדאי לתת אמון בבן אדם. ובדיעבד, זה עבד. אחרי שעתיים ביקור, גניה אכן חיכה לנו. וכך גם התיקים. מדהים. בדיעבד, שבועיים אחרי, הבנו שמדובר בנהג המונית המקסים ביותר בעולם.
עם הזמן, הבנו שמדובר באמת בעם תמים. כאלו, שהמטרה שלהם בחיים היא לחיות, ולא לעקוץ. לא לעבוד עליך. פשוט להיות טובים. פשוט טובים. הפאק הוא שלנו. התיירים. במיוחד הישראלים. הציניים. מלאי החשדנות.

לאחר מכן המשכנו עם גניה לעיר העתיקות אופלסיפחה. אופליסציחה נמצאת על גדות נהר המטקבארי (Mtkvari River). אופליסציחה עיר מערות הנחשבת לאחד ממקומות הישוב העתיקים ביותר בקווקז.
פרסומה הראשון של אופליסציחה בא לה בזכות המערות הרבות המצויות בקרבתה, בהן נחצבו מבנים מרשימים כולל תיאטרון ואתרי פולחן עתיקים, ששימשו לפולחן הדתי לפני בוא הנצרות.
בתקופת ימי הביניים שימשה אופליסציחה כעיר מושבם של שליטי האזור וכבירת המדינה, וכן להגנה מפני פורעים, תוקפים וצבאות כובשים. פירוש השם, "הכפר העליון", ושרידיו מובילים אל המאה ה- 9 לפנה"ס. העיר ידעה פריחה כלכלית בזכות שיירות הסוחר שהילכו בנתיבי דרך המשי, אולם עם התפתחותה של טביליסי פחתה חשיבותה של אופליסציחה והעיר ירדה מגדולתה.
שרידי העיר העתיקה משתרעים על כ-40 דונם, ועדיין ניתן למצוא בהם את אדריכלות המערות העתיקה לצד מנזרים וכנסיות רבות הפזורות בעיר.

אופליסציחה, גיאורגיה

אופליסציחה, גיאורגיה

 

אופליסציחה, גיאורגיה

אופליסציחה, גיאורגיה

 

כדי יין מהעתיקים בעולם, גיאורגיה

כדי יין מהעתיקים בעולם, גיאורגיה

בערב גילינו במרכז העיר את מסעדת הח'צפורי שנחשבת בין הטובות בגיאורגיה – JAFA. כן כן. מסתבר שמסעדת יפו, עם צילומים של כיכר השעון, נחשבת פה בין המסעדות הטובות. סוג של שווארמה מקומית. הזוי משהו. והמסעדה צמודה כמובן לקצביה שמוכרת בשר כשר (בעברית) ובמרחק של 50 מטר משני בתי הכנסת המרכזיית של טביליסי. באמת הזוי.


פוסט הבא – דיוויד גארז'ה


 

6 באוקטובר 2011

קזבק 03.10.11 – 06.10.11 (Qazbeq)


פוסט קודם – טביליסי


אחרי חצי יום של התאפסות ומדידת רחובותיה של טביליסי עשינו פעמינו לקזבק. איך ? לוקחים מרשוטקה בפעם הראשונה. מרשוטקה ? מה זה ראבק ?
בתכלס, מדובר בסוג של מונית שירות מקומית, מעיין קו 5 תל אביבי אבל משודרג. העניין הוא שהשדרוג מתבטא בעיקר בכמות האנשים שדוחסים אליו ולא דווקא בגלל תנאים מפנקים מגניבים אחרים, כמו דיילת גיאורגית יפיפה או סתם ריח טוב המלווה את הנסיעה. תא מטען בדרך כלל אין, כי גם לשם דוחסים עוד כמה אנשים אז חבל לבזבז סתם מקום, מה שמביא למצב שתמיד המוצ'ילות והתיקים נמצאים עלינו. כיף.
בונוס נוסף – זה העישון. הגיאורגים מעשנים ללא סוף. מדהים עד כמה. חוק איסור העישון במקומות ציבוריים לא ממש היה עובד במדינה הזאת. סיפרו לנו שניסו, ואכן נכשל. בטח הגיאורגים העיפו ראסיה למחוקק. העניין הוא, שאם יש מקום עישון אהוב במיוחד – זאת המרשוטקה. עינוי הסיפור הזה. כמעט תמיד אחרי נסיעה יוצאים עם ריח של המנדלימוס בתל אביב של יום חמישי. סרחון מרוכז של עשן סיגריות זול.

בין לבין, הספקנו להיות במזללת פועלים מקומית ובה חנכנו לראשונה את החיניקלי. חיניקלי ?
מדובר בכיסוני בשר מבצק לבקני להחריד ועם סוג של כתר מגושם מבצק. היות והינו צעירים בטיול, ולכאורה מנומסים ותרבותיים, במיוחד אילונה עם החינוך המתנשא הרוסי שלה, אכלנו את יצירת האומנות עם סכין. ומזלג. וגמרנו הכל מהצלחת. הכל הכל. כולל את הבליטה המגעילה והבצקית שיש בראש החיניקאלי. אחרי 3 שבועות כבר ידענו איך אוכלים את השיט הזה. סכין ומזלג ממש לא קשורים לעניין, אלא אחיזה בשתי ידיים, נגיסה, ומציצת מיצי הבשר. וגם לא חתיכת הבצק הדביקה שנראית כמו כתר. אבל, בשורה התחתונה, מדובר ביצירת אומנות. כל כך בסיסי, אבל פשוט מעולה ! המאנץ' האולטימטיבי.

נסיעה של 3 ומשהו שעות. סיבובים סיבובים. פיתולים פיתולים. במה שנקרא הדרך הצבאית של גיאורגיה. מדובר בדרך, שבחלקה היא דרך עפר, אשר מתפתלת לצד מימי הטורקיז והיערות המוריקים של מאגר המים ז'ינבאלי, ליד מבצר אנונארי וסמוך לאתר הסקי גודאורי, ומשם עד לגבול (הסגור מן הסתם) עם רוסיה (אותם הגיאורגים לא ממש אוהבים). סוג של כביש ללא מוצא. בסופה של הדרך הצבאית, מגיעים לעיירה קזבקי. ממש בצמידות לגבול הרוסי. בדרך התגשם החלום הקטן והרצון הגדול שלי מהטיול הזה, והספקתי לראות פסגות מושלגות. נרגעתי. ידעתי שהנופים יחייכו אלינו…
קזבקי הוא סוג של כפר קטן בהרים, ממש על גבול רוסיה. גבוה גבוה בהרים. ומעבר לזה – קקקקררר. יצאנו מהמרושטקה המהבילה והמעושנת לקור מטורף. מה זה השטויות האלה
כפור ?? ועוד איזה כפור. ראבק.

עד לפני מספר שנים קראו למקום קזבקי, היות והוא נמצא מתחת להר הקזבק, אולם בשנים האחרונות, במסגרת המון רפורמות שסאקשווילי הנשיא (הכנראה מעולה והמאוד אהוד פה) מבצע שינו את השם ל-סטפנצמינדה. קליט ביותר. אין יותר מידי הברות. מינימום אותיות. מאוד מסביר פנים לתייר המערבי…
בעבר, גיאורגיה היוותה עבור ברית המועצות את מה ששוויץ מהווה עבור אירופה. היהלום שבכתר התיירות. אולם, מאז הרבה השתנה. היחסים התעררו לכדי מלחמה, גרמו לסגירת הגבול עם רוסיה ולירידה בכמות התיירים במקום.

מה בתכלס עושים פה ?
מסתבר שיש לא מעט מה לעשות, אבל אנחנו החלטנו להקציב יומיים למקום.
ביום הראשון – מטפסים לכנסיית צמינדה סמבה (כנסיית השילוש הקדוש). הכנסייה הראשונה שלנו בגיאורגיה. תחושת בטן שלי – יהיו עוד לא מעט כאלה.
משחר ההיסטוריה, הגיאורגים מאוד אהבו לבנות את הכנסיות שלהם במקומות מאוד לא הגיוניים. תמיד על הר. תמיד בפיק. תמיד בטיפוס. תלול. אז אין ספק, הנוף מהמם, יש אלמנטים דרמטיים כשרואים כנסייה על צלע הר. אבל למה תמיד גבוה כל כך ??
כנסיית צמינדה סמבה היא אחת הכנסיות המפורסמות ביותר בגיאורגיה, עקב העובדה שהיא גם מופיעה על הכריכה של הלונלי פלנט. מדובר בכנסייה מהמאה ה – 14, המתנוססת בגובה של 2,200 מטר מעל קאזבקי, והיא הפכה לסמלה של גיאורגיה כולה – היופי, הקדושה, והנחישות לבנות מבנה אדיר כזה בגובה כה רב מסמלים את המדינה ואת תושביה.
על פי התנ"ך של המטיילים – הלונלי פלנט, הטיפוס אל הכנסייה הוא אחד משיאי הטיול בגיאורגיה. ובזכות מזג האוויר המושלם, החלטנו לבדוק את השיא הזה כבר ביום השני של הטיול. בשנת 1988 השלטונות הסובייטים הקימו רכבל שטיפס עד לכנסיה מהעיירה, אולם תושבי המקום הרסו אותו מפאת קדושת הכנסייה. אולי חבל שהם לא חיכו עם זה כמה שנים. לפחות עד אשר אנחנו היינו משתמשים בו…

משהו לחימום

משהו לחימום

 

שלכת צבעונית בגיאורגיה

שלכת צבעונית בגיאורגיה

כרגיל אצלי, ובעיקר מלקחי העבר, אני מגיע עם ציפיות נמוכות לנופים. יותר נכון, עם חוסר ציפיות. סך הכל, ציפיות גדולות זה לכריות גדולות. מזג אוויר שתמיד מתחרבש, עננים שמחליטים ליפול מהשמיים בדיוק ביום של הפס ושאר מרעין בישין מחורבנים. סוג של מנחוס מזג אוויר.
אז גם מהתמונה המגניבה של הלונלי פלאנט הורדתי ציפיות.
קמנו בבוקר מוקדם, אורזים תרמוס וקצת לחם, ויאללה. מתחילים לטפס לשמיים. בתכלס, טיפוס קליל. לא ארוך מידי. לא מעיק מידי. לא תלול מידי. ובדרך, מתחילים לפגוש את הכפור. קצת אדמה קפואה. קצת שלג על העצים. ופתאום המון המון שלג. שלגים שלגים של שלג. איזה מגניב !!! הרגשה של ילד מפגר…
מגיעים לכנסייה. אכן מרשים. מרשים בטירוף ! שווה תמונת לונלי, או 40 תמונות אחרות שאנחנו צילמנו, ובדוגרי – התמונות שלנו משמעותית יותר מרשימות משל הלונלי :-).
ביקור קצר בכנסייה עצמה, מפגש עם הנזיר ששומר על המקום ודואג להתעדכן בפייסבוק כל הזמן מה קורה, ומייד אחר כך, המטרה הבאה – קרחון גרגטי.

כנסיית צמינדה סאמבה, קזבק, גיאורגיה

כנסיית צמינדה סאמבה, קזבק, גיאורגיה

 

כנסיית צמינדה סאמבה, קזבק, גיאורגיה

כנסיית צמינדה סאמבה, קזבק, גיאורגיה

 

בודק סמסים

בודק סמסים

בלונלי, הטיול לקרחון תואר כך :
"הטיפוס מצמינדה סאמבה עד לקרחון הנמצא 900 מטר מעליה, אמנם מפרך, אך לנועזים ממתין פרס בדמות נופים מרהיבים. הדרך עולה בקו ישר במעלה הרכס…"
החסרתי מאילונה את המידע הלא רלוונטי לגבי ה"מפרך", "ארוך", נועזים" ושאר מילים שהיו עלולות לגרום לה לגישה שלילית ביחס לטיפוס של ה – 900 מטר הנוספים, והתחלנו במסע. וזה באמת היה חתיכת מסע. חוסר תיאום ציפיות טוטאלי.
כל ההר מלא שלג. הכל הכל. שלג טרי. רך. ועמוק !! ומסתבר, שטיפוס בתוך שלג זה לא משהו אנחנו ממש רגילים אליו ביום יום. ברמת גן, אין לי את זה כל כך בשוטף…
בכל אופן. מטפסים. ומטפסים. ומכתתים רגלינו. בדרך פוגשים בבובת שלג חביבה. אילונה רוצה להתנקש בחיי. לדרדר אותי כלפי מטה. וממשיכים לטפס. ובסופו של דבר, מגיעים לפס. ואיזה פס !!! וואלה, מהממם!! אחד משלושת ההרים היפים שיצא לי לראות. הכל פשוט היה מושלם. הכל. מושלם. שמיים, קצת עננים, המון שלג, פסגות גרניט, ולבן לבן צחור. אמנם היה קפוא להחריד. רעדנו. ורק רצינו לעוף למטה. אבל איזה נוף נצרב בזכרון החוויות.
בשיא הגובה רואים למעשה את מלוא הדרו של הר קזבק. מדובר בהר געש כבוי, השלישי בגובהו בקווקז, הנישא לגובה של 5047 מטר. טראקרים אמיתיים יכולים להמשיך אחרי הפס במעלה ההר עד לבקתה וללון לילה שם. אנחנו החלטנו לחתוך. נהיה מאוחר, קר והמון המון ירידה כלפי מטה למרק החם והמהביל של מרינה הגאורגית שלנו.

קזבקי, גיאורגיה

קזבקי, גיאורגיה

 

קזבקי, גיאורגיה

קזבקי, גיאורגיה

 

קזבקי, גיאורגיה

קזבקי, גיאורגיה

 

קזבקי בלילה, גיאורגיה

קזבקי בלילה, גיאורגיה

 

קזבקי, גיאורגיה

קזבקי, גיאורגיה

 

עולים לקזבקי, גיאורגיה

עולים לקזבקי, גיאורגיה

ביום השני, הלכנו על טראק רגוע יותר. שכרנו ג'יפ ונהג שהקפיץ אותנו לאורך 22 קילומטרים חביבים עד לעיירה בשם ז'וטה (אלק עיירה. כמה פרות, 3.5 צריפים ובית מלון בתהליכי בנייה מתקדמים, שוב בזכות הפיתוח המטורף של סאקשווילי), והליכה בעמק סנו מהעיירה לכיון הר צ'אוחי. בתכלס, טיול מגניב. הליכה כיפית ורגועה. מישור להחריד, גם באופן אבסולוטי וגם באופן יחסי לטיפוס המטורף של אתמול שגרם לשרירי רגלינו המזדקנים לדאוב. מכותתים רגלינו במדשאות האלפניות המצהיבות של הקווקז. עמק ארוך ארוך. נהר מימין. מורדות הרים מושלגים. ובקצה המנהרה, אה… העמק, רואים את ההר.  צ'אוחי. פסגות משוננות יפות. וכמובן – עם שלג ;-). שלגים שלגים של שלג. אין תלונות. אני לא צריך שום דבר יותר מזה.

עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה

עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה

 

עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה

עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה

 

עמק סנו, קזבקי, גיאורגיה

עמק סנו, קזבק, גיאורגיה

בין לבין, בדרך חזרה, עוד הספקתי להוסיף כמה קילומטרים של הליכה בדד לכיוון העיירה שלנו אחרי שננטשתי לאנחות על ידי אילונה שהמשיכה במונית.
הספקתי לראות את קצה הרכבל שהרוסים בנו בקזבקי לפני כ – 30 שנה שקצהו השני הוביל לכנסיית צמינדה סמבה שעליה טיפסנו אתמול. המקומיים, שחשו שהרכבל הזה הורס את קדושת המקום (ואני יכול להזדהות עם התחושה הזאת) הרסו את הרכבל, והשאירו את התחנה התחתונה כסוג של אנדרטה לכיבוש. מה שכן, לו הרכבל היה עובד, כמה כאבים שזה היה חוסך לנו… אני בהחלט חושב שהם היו יכולים להמתין 20 שנה עם ההרס הזה!

כמה מילים על חיי הלילה של העיירה. אז זהו, שהמילים האלו יהיו מאוד קצרות. אולי זאת העונה, אולי תחילת החורף, אבל וואלה – חיי לילה ? יוק. ניסינו, ממש רצינו לחגוג לאילונה את העובדה שהיא הפכה לדודה בין ליל, אולם אחרי חיפושים רבים הגענו בסוף למקום היחיד הפתוח בלילה – קפה של בית מלון מקומי. לילה ? מדובר ב – 8 וחצי בערב !. אילונה ואני, ועוד 3 תיירים, שגם הם, מפתיע, ישראלים. שם גם ניסיתי בפעם הראשונה את ה – CHACHA. מדובר בסוג של וודקה מגעילה, שעשוייה, גם היא בענבים. מהסחלה, מהג'יפה של הג'יפה של הענבים אחרי שעושים מהם יין. מדובר בספירט דוחה אבל שתוך שנייה מסדר נפלא את הראש. גם פה, אין תלונות 🙂


פוסט הבא – גורי


 


© 2024 שמעון שובל (בניסטי). כל הזכויות שמורות.