את היום האחרון שלנו בטיול רציתי להקדיש ל-טיול… צמצום זמן בריכה ונופש וביקור בעוד שני אתרים.
תיאמנו עם נהג מונית עוד מהארץ, ואני עם הספקטיות הלא מועטה שלי, וחוסר האמון הכללי שאני מתהדר בו, רציתי לוודא איתו שהוא אכן מגיע לאסוף אותנו ושלא יידפק לנו יום הטיול. מסיבה לא ברורה לא ממש הצלחתי להתקשר, אבל, כמו שכבר למדנו להכיר את נותני השירות בירדן – לא רק שהנהג הגיע, אלא הוא אף הקדים ב – 10 דקות. מהמם.

תחנה ראשונה – הר נבו.
הר נבו הוא הר השוכן במערב ירדן, כ-7 ק"מ מערבית לעיר מידבא. פסגתו של הר נבו נישאת לגובה של 817 מטר מעל פני הים. הנוף מפסגת ההר משקיף על ארץ ישראל, ים המלח והחלק הדרומי של נהר הירדן. לרוב ניתן לראות את יריחו מפסגת ההר ובימים בהירים גם את ירושלים ואת בית לחם. כמו ששמוליק קראוס נהג לשיר – "רואים רחוק רואים שקוף". הבעיה העיקרית היתה, כפי שתמיד קורה במקרה שלי, שבאותו יום היה אובך וזיהום אוויר שהיה החזק ביותר ב – 5 שנים האחרונות, והדבר היחיד שראינו זה מימין ומשמאל רק חול וחול.

לפי הפרק האחרון של ספר דברים, הר נבו הוא ההר אליו טיפס משה רבנו וממנו ניתנה לו ההזדמנות האחרונה להשקיף על הארץ המובטחת אותה ייעד אלוהים לעם ישראל. משה, היות והיה סקפטי בנוגע לאלוהים, הוביל את בני ישראל במשך 40 שנה לארץ ישראל, אולם לא הורשה להיכנס אליה. הזכות היחידה שניתנה לו למעשה הייתה לצפות על ארץ ישראל ממרומי הר נבו. לפי המסורת הנוצרית והיהודית, משה נקבר בהר זה על ידי אלוהים עצמו, ומקום קבורתו לא נודע. קיימות מספר השערות לגבי מקום הקבורה, אולם עד היום מדבר בספקולציות בלבד.

משה היה פה, הר נבו

אחת הסברות לעונשו של משה הינה סיפור הסלע שאליו משה היה צריך לדבר, ולאחר מכן ינבעו מהסלע מים. אולם משהו היכה בסלע על פני לדבר איתו. מה שנקרא, דבר לעצים ולקירות…
אחת ההשערות היא הסלע הינו מעיין משה שממנו נובעים מים עד היום, שנמצא בתחתית ההר, וסביבו צומחים מספר עצים.

מבנה שניצב על ראש ההר הוסב לכנסייה בשנת 393 וזו נבנתה ועוצבה מחדש באופן רציף, כולל ביום בו ביקרנו ! הכנסייה בשיפוצים ועל כן אין אפשרות להיכנס אליה.
המקום נרכש ב-1932 על ידי נזיר פרנציסקני שדאג לסלילת דרך אל העיירה מידבא, ואיפשר את תחילת החפירות במקוםף שיקומו ובניית כנסייה פרציסקנית חדשה על ההר. לצד הכנסייה, הוצב גם פסל נחש הנחושת המעוצב בצורת צלב. הפסל, מעשה ידיו של הפסל האיטלקי ג'ובאני פנטוני מסמל הן את נחש הנחושת אשר עשה משה במדבר והן את הצלב עליו נצלב ישו.


על פי התנ"ך, נחש הנחושת הוא צורת נחש שהכין משה מנחושת, על פי הוראת ה', על מנת להפסיק הרג בעם ישראל בעקבות מכת נחשים שהוטלה על עם ישראל בשל חוסר סבלנותו ואמונתו באלוהים במדבר. העם הודה שחטא, וביקש ממשה שיתפלל ויעצור את המכה. לאחר שהתפלל קיבל משה מה' את הפקודה להכין את הנחושתן. כל מי שהוכש על ידי נחש, הסתכל על נחש הנחושת ונרפא. יש האומרים שהנחש היה על מטהו של משה.
נחש הנחושת השתמר במשך דורות רבים והגיע לבית המקדש, עד ימיו של חזקיהו. הוא השמידו, כי הנחש הפך לחפץ שאותו עבדו.

נחושתן, הר נבו

ב-19 במרץ 2000, ביקר האפיפיור יוחנן פאולוס השני במקום במהלך מסעו לארץ הקודש ונטע בו עץ זית כסמל לשלום. הביקור הזה מתועד היטב במקום, הן באמצעות אנדרטה גדולה ומרשימה בכניסה והן באמצעות שלט לצידו של עץ הזית. ב-11 במאי 2009 ביקר האפיפיור בנדיקטוס ה-16 במקום במהלך מסעו לארץ הקודש. ביקור זה משום מה,
נעלם מעל דפי ההיסטוריה של המקום, והוא זוכה להתעלמות מוחלטת עד כדי מעליבה (במידה והייתי בנדיקטוס הייתי ממש נעלב…).

ציון ביקורו של האפיפיור, הר נבו

תחנה שנייה – העיר מדאבא, ושם כנסיית סנט ג'ורג' ומפת מידבא.
האמת, על האזור שמעתי פעם ראשונה בקורס קצינים. מפת מידבא, המפה העתיקה ביותר של ארץ ישראל שנתגלתה אי פעם. ומאז, קצת דיגדג לי לראות את המקום. אז הנה הגענו !

כמה מילים על המקום.
העיר מידבא היא עיר בעלת היסטוריה רבת שנים, השוכנת במערב ירדן. העיר, הנמצאת כ-780 מטרים מעל פני הים, ממוקמת כ-9 קילומטרים מדרום למיקום המשוער של העיר הקדומה חשבון ומצפונו של נחל ארנון. מידבא נודעה, ואף הפכה למוקד תיירות, בשל גילוי מפת מידבא, מפה יוצאת דופן מן המאה השישית לספירה, המתארת את ארץ ישראל בגבולותיה הרחבים, שנמצאה בכנסייה ביזנטית קדומה. משמעות השם מידבא איננה ברורה. הוצע לפרש כ"מי-דבע", כלומר מי-שפע, או כ"מקום מנוחה" (על פי פירוש מילים קרובות בשפות שמיות).
מפת מידבא היא רצפת פסיפס הממוקמת בכנסיית גאורגיוס הקדוש בעיר מידבא שבירדן. המפה, המתוארכת לתקופה שבין המאה השישית לשביעית, מתארת את ארץ ישראל, והיא העדות הוויזואלית המוקדמת ביותר לבנייתה של כנסיית הקבר בירושלים.
המפה משלבת תיאור גאוגרפי עם תיאור דתי של ארץ הקודש. התיאור מבוסס על חיבור ה"אונומסטיקון" של אוזביוס מקיסריה, על מפות דרכים מן התקופה הרומית ועל מדריכי צליינות שהוכנו עבור צליינים נוצרים. המקומות במפה אינם מתוארים לפי קנה מידה אחיד, כי אם על פי חשיבותם הדתית – ככל שהמקום המתואר הוא חשוב יותר, כך הוא מתואר בצורה בולטת וגדולה יותר. ים המלח למשל נראה עצום בגודלו, אף יותר מהים התיכון, וירושלים נראית כמו גוש דן של היום.
גבולות ארץ הקודש במפה משתרעים מצידון ועד תבאי שבמצרים. אולם החלקים הקיצוניים שלה לא שרדו. החלק ששרד ממוקם בספינה המרכזית של הכנסייה. כאשר גילו את המפה בסוף המאה ה – 19, המפה הייתה גדולה הרבה יותר, אולם הקבלן ששכרו להקים מחדש את הכנסייה, החליט שהרצפה קצת מפריעה לו, והוא החליט פשוט לטאטא קיבינימט ןחלק מן הפסיפס. הזוי משהו, אבל מזכיר גם את התנהלות הקבלנים של היום למעשה….
כיוון התיאור של המפה הוא כלפי מזרח. המפה משלבת נקודות מבט שונות. העיר ירושלים, לדוגמה, מוצגת במבט מלמעלה בעוד שערים אחרות מתוארות בהיטל אלכסוני מן הצד. הכללת היישובים נעשתה על פי ציונם בכתבי הקודש. ירושלים, לדוגמה, מתוארת בקנה מידה הקרוב ל-1:1600, כמעט פי עשרה משאר חלקי המפה.

כשהגענו לביקור בכנסייה, בדיוק הסתיים לו טקס לוויה של פלוני. להפתעתי, לא ראינו את הפסיפס. מה זה ? איפה הוא תהיתי לעצמי.
ואז, אחד הכמרים, אמר לי שהפסיפס מכוסה בשטיח מתחת לרגלי המבקרים. אז הוא ביקש שנמתין בסבלנות כמה דקות עד שהקהל יצא ושנקפל את השטיח. וקטע ההזוי, שזה בדיוק מה שעשינו. כמו ישראלים מעפנים, המתנו שהקהל יתפנה, ופשוט גילגלנו את השטיחים, כאילו לא מדובר בממצא ארכיאולוגי מטורף שצריך לשמור עליו היטב. הזוי. כמובן, שלאחר מכן חטפנו קצת צעקות, ובצדק, ורצפת הפסיפס הוקפה בחבל מגונן כמו שצריך, בלי תיירים מתלהבים שידרכו עליה..

כנסיית סנט ג'ורג', מידבא, ירדן

חושפים את מפת מידבא

מפת מידבא

אז לאחר הביקור הארכיאולוגי, עושים סיבוב בשוק.
תכלס, אחרי 6 ימים בירדן, זאת פעם ראשונה שבאמת פגשנו ירדנים/תושבים. שראינו עיר. שהרגשנו קצת קצת את העם עצמו.
במדבר, מן הסתם, הירדנים היחידים שראינו היו השוטר והמדריך שלנו. במלון, 90% מהעובדים היו עובדים זרים. ופה – סוף סוף מקומיים.
בהתחלה, קצת חששתי להגיד שאנחנו מישראל. אולי נחזור לשקר הרגיל ? "אנחנו, אהה…. אנחנו מספרד". אבל אחרי פעם פעמיים, אשכרה התחלנו להיות גאה להגיד שאנחנו מישראל.
הירדנים (שפגשנו מן הסתם) זה עם כל כך חם. לוחצים ידיים, מלאי שמחת חיים. אומרים שאנחנו שכנים, בני דודים. תכלס הם מבינים שמאיבה ומלחמה שום דבר טוב לא יכול לצאת לאף צד. ואין מה לעשות, אני מאמין שזה עובר לכל אחד בראש כאשר נמצאצים שם. אז ברור, שמספיק לפגוש משוגע אחד, אבל למזלנו – אחד כזה לא פגשנו.

תכלס, במקומים יש גם משהו מאוד מוכר. זה שונה מטיול אחר בחו"ל, שם המקומיים הם באמת מקומיים. אנשים זרים. מראות חדשים. לא מוכרים. אבל פה ? תכלס, זה בדיוק כמו בבית. אין באמת הבדל. הכפאיות, השפמים, תווי הפנים, הגלביות. פשוט הכל. אבל פה ? הרושם הוא שהם הרבה יותר נחמדים…

הרחובות שלנו, מידבא, ירדן

מקומי, ירדן

מקומי, ירדן

I am a Barbie Girl, מידבא, ירדן

לאחר הסיבוב בעיר נאמר לנו שהנסיעה למעבר הגבול הינה גג שעה, אז נותר לנו עוד זמן רב, ולכן בדרך עצרנו במלכודת תיירים טיפוסית של עבודות פסיפס. מידבא מתהדרת בהמון המון עבודות/אמני/מפעלי פסיפס ובאחד מאלה הממקומים על הכביש עצרנו.
ביקור קצר במלכודת, חוטפים שוק מהמחירים (24,000 ש"ח לשולחן פסיפס) וממשיכים למעבר גבול של קינג חוסיין.

מלאי בטחון בזמן שעוד נותר לנו ובשפע, ועם תכנון קטן להתיישב על איזה חומוסיה מקומית, אחרי שעה של נסיעה הגענו למעבר הגבול. הפתעה. ואז נאמר לנו שהגבול סגור. או… פה חשדתי ! מה סגור מה ? אמרנו לי במפורש בטלפון שהוא פתוח עד 21:00 ועכשיו 18:15. בצידי הדרך המון המון משאיות מלאות בכל טוב חונות. ואז, למדנו משהו
חדש. מסתבר שהגענו למעבר הגבול קינג חוסיין ואנחנו צריכים להגיע למעבר הגבול שייח חוסיין. אה ברור. איך לא הבנו את זה קודם ??? הרי זה מאוד הגיוני לקרוא לשני מעברי גבול בדיוק באותו שם !!
העניין הוא שמעבר הגבול השני, מעבר הגבול אותו אנחנו צריכים, מרוחק כ – 70 קילומטר, ובזמן ירדן מקומי מדובר פה בלמעלה משעה וחצי נסיעה. והגבול הירדני נסגר ב – 20:00. פאקינג שיט. לבלות פה עוד לילה זרוקים באיזה אוהל במעבר הגבול ? לא נראה לי.
החלפנו נהג מונית, עמידה קצרה על המקח, מאוד קצרה עקב סוגיית הזמנים הבעייתית, ונסיעה מהירה מהירה לגבול. מאוד מהירה.
וכיאה לירדנים, במעבר היינו צריכים להחליף שוב מונית, לעוד נסיעה של קילומטר, והגענו. ב – 19:50. גבולי אבל בסדר. ואז, שוב, בלאגן קטן. נכנסו עם קבוצה ומדריך, יוצאים בלי קבוצה ומדריך, למה ככה, איפה המדריך, תשאול קצר במשטרת הגבולות, המתנה מורטת עצבים של שעה לשאטל ובשעה 22:00 הצלחנו להיכנס לארץ המובטחת.
בקיצור, מעבר סיוט. אפשר היה לתקתק את מעבר הגבול הזה לעניין של דקות, אבל מסיבה בירוקרטית באמת לא מובנת, חציית הגבולות הינה סתם סיוט. אבל לא נורא, ככל רגע בירדן היה שווה את זה !!

נוסטלגיה, מעבר שייח' חוסיין, ירדן

פוסט קודם – טראק בנחל זרד, ואדי חודירא ואיבן חמד

אחרי תמונת סיום הטראק + קפה שטח אחרון, הגענו לאזור המלונות של ים המלח הירדני. מדובר במתחם של מספר בתי מלון יוקרתיים, שגורמים לבתי המלון אצלנו להחוויר מבושה וממבוכה.

עשינו בוקינג מראש למלון קמפינסקי, שנראה הכי יפה בתמונות והכי משתלם במחיר, ובדיעבד הסתבר, לבחור פרפריאלי כמוני, שמדובר ברשת מלונות יוקרה, עם מספר לא גדול של מלונות, אולם עם מיתוג ומיצוב איכותי ביותר.

אז אחרי 4 ימים של אוהלים, נחלים, אבק, יתושים והמון המון מים זורמים האוטובוס של דורון הטיל אותנו בשערי המלון. ואנחנו, חבורה של 4 אנשים, מטונפים, מלאי חול וקרדית האבק, מסריחים בהבל של חוסר מקלחת ועשן מדורות, עם 4 מוצ'ילות על הגב, שתי מזוודות ו -3 תיקי גב קטנים, נכנסים להיכל הפאר והפינוק. אין ספק, מדובר בתמונה גרוטסקית להפליא.
לרגע קט, פשה פי החשש פן לא יאמינו לנו שאנחנו אכן אורחי המלון, ומיד צצה המחשבה של "שיט, איפה שמתי את הוואצ'ר למלון". סוג של אישה יפה בבוורלי הילס, רק בלי ג'וליה רוברטס. אולם הירדנים, כהרגלם, חביבים מאוד ונתנו לנו להיכנס.
בין לבין, קיבלנו אותנו בשלל פירות סחוטים ומגבות לחות לניקוי הפנים. וכן.. בהחלט היינו צריכים את זה.

סוחטים (או סחוטים) פירות, ירדן

מתנקים, ירדן

אז במה מדובר למעשה ?
מדובר בקומפלקס ענק ענק ענק, של מלון, וילות, ספא ו – 9 בריכות שמהוות סוג של כלוב של זהב, וכל זה עם נוף מרהיב לים המלח. במקרה של הירדנים, המלונות באמת יושבים על גדת ים המלח ולא על בריכות האידוי של מפעלי ים המלח כפי שזה אצלנו.
אנחנו לקחנו את החדרים הזולים היותר, ומטבע הדברים הפשוטים יותר. פשוטים ? אז מדובר בחדר ע-נ-ק, עם מרפסת ונוף פנורמי לים המלח. וחדר הרחצה ? אוי אוי אוי.. חדר רחצה בגודל של הסלון שלנו בתל אביב (שכוללת אמבטיה, מקלחון מפנק, שירותים, בידה והמון המון מרחב להתנגב בלי להיתקל ולהידבק לקרמיקות קרות), והחדר עצמו קטן ב – 2 מ"ר מהדירה שלנו בתל אביב. הזוי. מיני בר חופשי ומתמלא כל יום. פעמיים ביום מנקים את החדר. חלוקים מגניבים, נעלי בית, מתנה (בקלוואות) שכנכנסים לחדר, ומתנה (שקית מלחים) כשעושים צ'קאווט. כל ערב מקבלים גלויה עם תחזית מזג אוויר למחרת, והכל עם חיוך, נחמדות ושירות אדיב ללא סוף.
חדר אוכל מהמם, עם כמויות מטורפות של אוכל, קוואה בארוחת הבוקר ומעבר לזה, גם פה – השירות השירות השירות. ברור שטחנתי כמויות אוכל מטורפות, וכל פעם שאחד העובדים ראה שני מתקשה בהחזקת שתי צלחות ביחד אז מיד קפצו לעזור ולהפוך את החיים לנוחים יותר. מהמם.


הכל פה נרחב, מפנק, שקט. בנוי בגבהים מטורפים, ודורש המון מעברי מעליות ומדרגות בין הבריכות השונות. למעשה, לכאורה, האינטרס של בתי המלון הינו שמפלס ים המלח ירד, היות וכל ירידה במפלס המים, מאפשרת הוספה של בריכה.
בכל אופן, יומיים של בטלה, פינוק, בריכות, אוכל טוב וקצת מנוחה לשרירינו הדואבים.

ים המלח, ירדן

ים המלח, ירדן

שלוש וחצי בבוקר. מתעוררים. חושך בחוץ ובפנים. הכל כבר ארוז. המוצ'ילות ממתינות למתיחות אחרונות של הרצועות. אוספים את שירה ויפתח. ויאללה – לבית שאן. הרחובות רקים מאדם. אפילה. נסיעה שקטה שקטה. כרגיל אצלי, לקחנו טווח בטחון גדול. גדול מידי. אז הגענו למעבר הגבול נהר הירדן, שעה לפני זמן הפתיחה שלו. ערפילי שחר. ממתינים.

מחפשים ומוצאים את דורון. ולאט לאט הקבוצה מתאספת. החתמת דרכונים. דיוטיפרי (!!). ג'יימס ריצ'רדסון. עושים קניות ? רק קפה. היה במבצע. משעשע משהו.
שאטל שעובר מעל נהר הירדן. בימים אלו של סף חורף, הוא באמת נראה כמו נהר. והופ, רוכשים ויזה ירדנית. עוד שעה של המתנה, שאמורה להרגיל אותנו אט אט למשאב הטבע הגדול ביותר שיש לירדנים – זמן, ועוד קצת זמן, וזהו. אנחנו בירדן. נוסעים לחו"ל, אבל בלי טיסה. קטע קטע.
נוסעים בכביש הבקעה, הירדני כמובן, ועוברים עיר אחרי עיר אחרי עיר אחרי עיר. נראה כאילו כל הכפרים/ערים בנויים סביב הכביש עצמו. הכביש הינו זכות הקיום של היישוב והכל מתקיים סביבו. תנועה, חיים, מסחר.

זה נראה כאילו הירדנים לא ממש רוצים שיהיו מטיילים בנחלי המדבר. כנראה שלא מדובר בתיירים ריווחיים מידי. עדיף תיירים עשירים ממדינות המפרץ שילונו במלונות הפאר ולא באוהלים בשטח. על כן, כל קבוצה מחוייבת במדריך, שוטר וכל מיני תהליכים בירוקרטיים מיותרים.
באופן מפתיע, דווקא פגשנו לא מעט קבוצות מטיילים, ישראלים כמובן, וכמעט כולם היו ללא ליווי של שוטר או מדריך. מעניין עם נוצרו להם בעיות בשל כך.


זהו, מתחילים בטיול המאורגן. אז מה זה הטיול ?
טראק של 4 ימים, 3 לילות, בנחלי ים המלח הירדנים. מתחילים ב יומיים מלאים של הליכה בנחל זרד (המהמם מאוד כפי שהסתבר בדיעבר), טיול קצרצר בואדי חודירא, וטיול קצת ארוך יותר בואדי איבן חמד.
אז לפי התכנון של דורון, נסיעה דרך כביר הע'ור (הבקעה הירדנית) אל אזור צפון ים המלח. עלינו בדרך החרוזים לרמת מואב אל העיר כרך ושם קנינו אוכל להמשך הטיול (שאותו כולנו נשאנו על הגב), נסענו על דרך המלך דרומה וירדנו בנחל זרד. הלכנו עד למפל הגיר והנקיק הלבן, שם ישנו.

מפל הגיר, נחל זרד

מפל הגיר, נחל זרד

אז מה זה נחל זרד ?
נחל זרד הוא נחל איתן בירדן, הידוע בערבית בשם "ואדי חסה". הנחל הוא הדרומי בין שלושת הנחלים האיתנים הזורמים אל ים המלח ממזרח (שני האחרים הם ואדי זרקא-מעין ונחל ארנון (ואדי אל-מוג'יב)).
בנחל המון המון נביעות של מים מתוקים ומעיינות חמים. תחילתו של הנחל בהרים שממזרח לדרך בין מעאן (בדרום) לכרכ (בצפון), ליד הכפר אל-חסה, וסופו ליד הכפר א-צאפי (המזוהה עם העיר צוער) שלחוף החלק הדרומי של ים המלח. שטח אגן הניקוז של הנחל הוא כ-2,500 קמ"ר. הנחל מתחתר ויוצר קניון עתיר מים וצמחיה וההליכה בו היא בתוך מים ברוב הדרך. בתוך הנחל צמחיה מרובה הכוללת קנה, סוף, קנה סוכר והרדוף הנחלים. נחל זרד מוזכר בספר דברים כתחנה במסעם של בני ישראל במדבר.
בעבר, הנחל נשפך לדרום ים המלח, אולם כמעט כמו כל הנחלים הירדנים, לכולם נבנה סכר, והמים נאספים לצרכי שתייה. טיפה אחת מהנחלים לא ממלאת את ים המלח. חבל.

ביום השני, המשכנו בנחל זרד דרך הבולדרים לבריכת מים חמים ו"ברז" מים קריים בגנים התלויים, פריחת סחלב בן חורש גדול והמשך לואדי קטרה שמצטרף מדרום. דרך קניון די צר הלכנו במים עד לסלע המכונה "הצוללת" וישננו אחרי הערוץ מים במצטרף מדרום מעל המגלשות והמפלים.
הגנים התלויים זה שוס. מדובר לעיתים בעשרות רבות של דקלים שפשוט נראה כאילו הם תלויים מעל הנחל, ןומעל מי השטפון של הנחל. המון המןו צמחייה מדברית, שערות שולמית, קנה וסוף לעיתים ממטרים בודדים מעל אפיק, עד עשרות רבות. וכן, היו לא מעט צוקים בגובה של עשרות מטאים מעלינו. מגניב מאוד.

גנים תלויים, נחל זרד, ירדן

נחל זרד, ירדן

זרמי המים מפתיעים במיוחד. תכלס, חשבתי לעצמי, מדובר בטח בזרפיף של מי תהום שנובעים להם מימים ימימה. כל זה נכון, אולם כאשר מדובר בשילוב של שיפוע, אבנים לא יציבות, ועונה גשומה במיוחד מדובר בזרמים לא קטנים של מים. כל שניה לא מחושבת, וחציית הנחל הופכת למאתגרת במיוחד ובוחנת את היציבות ושיווי המשקל העצמי – קומבינציה שיצרה לא מעט סיטואציות משעשעות (כשזה קרה לאנשים אחרים) ומביכות (כשזה קרה לנו) של התרסקויות בתוך הנחל המימי.
קניוני מואב ואדום התברכו בכמויות אדירות של מים הזורמים במשך כל ימות השנה. עושר המים בקניונים במואב ובאדום לעומת מיעוטם בקניוני מדבר יהודה נובע ממאות נביעות באבני החול האדומות שמקורם במים פוסיליים. מים פוסיליים הם מים מתקופות גשומות הרבה יותר שהיו באזור (עוד מהימים שהים התיכון היה האוקיינוס התטיס). כמו כן, חלק מהמים הם מילוי חוזר מגשמים. בהרי מואב כמות המשקעים השנתית גבוהה יחסית אלינו, וכן הם מספיק גבוהים, כך שהם זוכים אפילו במספר ימי שלג בשנה (כפי שהתרחש בחורף המעולה האחרון).

נחל זרד, ירדן

ביום השלישי, המשכנו בקניון אבן חול אדומה אל הבולדרים והנחל מצפון עם האבן התלוייה, כעבור שעה הגענו אל מפל שממנו מתחיל קניון הדולומיט האפור, שם הופתענו מבריכה חדשה שנוצרה לה בחורף הזה, המשכנו וירדנו לעוד שכבה של קבן חול אדומה מתצורה שונה (עם ביצי הקוורץ) עד שיצאנו מהנחל אחה"צ והמשכנו לואדי חודירא עם הקניון הצר והגבוהה.
באופן כללי, נראה כאילו כל שנה הטבע חי ומשתנה, וכל זאת בהתאם למשקעים, לשטפונות ולסלעים ולבולדרים שזזים להם בשטח. פתאום יש מפל חדש, פתאום בריכה חדשה נוצרה, גב שהיה קיים נסתם, והמון צמחייה שפשוט נשטפת לה ונוצרת מחדש. ביום ביום, הכל נראה סטאטי כל כך, אבל כנראה שהמציאות שונה ומרמה.

הנופים ? באמת מקסימים. פעם מזמן (כלומר, עד לפני יומיים שלושה) – כשחשבתי על נקיקים מדבריים אדומים חשבתי על הקניון האדום באילת. אבל עכשיו, יחסית לנופים הירדנים, הקניון האדום באילת נראה לעומת ואדי זרד כמו חריץ ישבנו של הפנתר הורוד, ופארק תמנע עם סלע הפטריה המפורסם כמו ערימת אבנים אקראית שנשארה כפסולת בניין מיותרת, ונחלי ערוגות ועין גדי עם הצמחייה "המטורפת שלהם" נראים פשוט כמו שתי שלוליות דלוחות בשלהי חודש אוגוסט עם קצת עשבים שוטים דהויים מסביב. תכלס, ברמה הפרקטית, להשוות בין הנופים הירדנים לשנו מזכירים השוואה של איש לבן עם סודני למי יש יותר גדול. פשוט אין מה להשוות 🙁

צפרדע בנחל זרד, ירדן

נחל זרד, ירדן

נחל זרד, ירדן

נחל זרד, ירדן

ביום הרביעי, התעוררנו למרגלות המסגד ובית הספר בכפר בתיר אחרי לילה קפוא במיוחד. ירדנו לואדי איבן חמאד דרך קניון אבן החול שנסגר בנטף נחלים (טרוורטין)
תכלס, הנחל יפה מאוד, ושם את הנחלים שלנו בכיס הקטן, אולם לעומת נחל זרד המהמם, יופיו של איבן חמד מתגמד משהו. מה שכן, זה עדיין מגניב לראות המון מים זורמים, צפרדעים מקפצות להן וגם סרטים שוחים בזרם. והכי חשוב – אין מוצ'ילה על הגב שזה בכלל מעולה !.
באחד הקטעים המרכזיים נוצר לו מפל בגובה של כ – 4 מטרים, מה שגם לדורון לשכור ירדני עם חבל ולסוג של סנפליג מפלים מזערי.


בניגוד לנחל זרד, שם איסוף המים מבוצע בצורה מרוכזת על ידי מפעל מים מסודר, פה נראה כאילו כל תושב מקומי, בונה לעצמו סוג של בריכת איסוף קטנה, ובאמצעות שילוב פשוט של כלים שלובים ומשאבה, פשוט שואב לעצמו מים מאגן הניקוז הפרטי שלו. שכונה לא נורמלית ושגם מזכירה במידה מסויימת את גניבות המים בנגב שלנו. הסיטואציה הזאת, יוצאת מראה סוריאליסטי משהו של מדבר נטוש נטוש, אבל עם הרים מרושתים בצינורות פלסטיק שחורים מכוערים.

נחל איבן חמד, ירדן

וזהו. תמונת סוף טראק, ועולים לאוטובוס. ככה, לפתע, הסתיימו להם 4 ימים של הליכה. כ – 30 קילומטר, המון המון מים, גנים תלויים, ארוחות שטח (חלקן טעימות יותר וחלק פחות וחלקן מכילות רצועות ספגטי דבוקות), מפלים, בריכות וימבה מראות וחוויות איכותיות. וזהו. אנחנו בדרכנו לנופש המובטח.

תמונת סוף טראק, ירדן

"אהבה שלי היא לא מכאן
אולי בנין ליד, אולי בקזחסטן
כולנו מסכימים, הבוקר הוא כבר כאן
כן כן, כבר כאן"

אז מה, בעצם ?
השנה זאת שנה עמוסת חו"ל. תכלס, זה מגניב נורא. כן ירבו שנים כאלו. חבל שזה יקר כל כך. הכי טוב להיות עשיר, בריא ומובטל. חבל שאני לא. אבל שאיפות בחיים זה חשוב.
אבל בשורה התחתונה, סוף סוף הגיע חו"ל נורמלי ואמיתי. בנורמלי אני מתכוון שדה תעופה מעופש עם שירותי חור מטונפים עם פנטזיות לא ממומשות על מקלחות חמות ומפקנות. אבל איזה כיף !! סוף סוף קצת מדינת עולם שלישי.

איפה היינו בקירגיזסטן ?

אז התחלנו בבישקק ללילה אחד קצר, ואז המשכנו לקראקול לטראק מדהים מדהים של 4 ימים. משם עברנו בצ'ולפון אטה, ומיד אחר כך לקוצ'קור. אחרי טראק סוסים מרהיב, המשכנו ללילה לבישקק, ומשם חצינו את הגבול לאלמאטי בקזחסטן. אחרי מספר ימים, חזרנו לבישקק ומשם הדרמנו לאוש. קפצנו לגבול עם טג'יקיסטן לעיירה סארי טאש ומשם בחזרה בנסיעת לילה לבישקק והביתה.

מפת קירגיזסטן (Kyrgyzstan Map)

ניווט מהיר

View קירגיזסטן וקזחסטן Kyrgyzstan & Kazakhstan in a larger map

קובץ אקסל – תכנון טיול

להורדת אקסל תכנון טיול בקירגיזסטן, כולל שעות פתיחה, כתובות, רשימת ציוד, כתבות מעניינות לקריאה ושאר מרעין בישין, לחצו על הלינק הבא:
אקסל תכנון טיול בקירגיזסטן

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – בישקק (Bishkek)

פוסט קודם – בישקק (Bishkek)

קזחסטן ובעיקר קירגיזסטן היא מדינה קשה, ומעבר לזה – נסענו בתקופה קשה. מזג אוויר לא קל, תחילת החורף, המון סיכונים. קר, אין שפה, אבל מה אלו כל הקשיים אל מול הנופים, הנופים, והנופים.

1. שפה.
   אין בכלל שפה. כלום כלום כלום. רק רוסית או קירגיזסטנית, ולצערי אנחנו לא יודעים לא את זאת ולא את זאת. אז אמנם למדנו למלמל כמה מילים ברוסית, אולם זה קשה. למעשה, זאת פעם ראשונה אי פעם אצלי, שאני נמצא במדינה ללא שום יכולת לתקשר עם המקומיים.
   אין אפשרות לחוות איתם דברים, ללמוד נושאים חדשים. לתחקר אותם. לתשאל אותם. אולי גם לחפור להם. פשוט כלום.
   ואותי ? זה די מתסכל. מודה, זה היה ממש חסר לי.
   מה שכן, אחרי 3 שבועות, בשעה טובה הצלחתי להגיע למצב שאני קורא אותיות, מזהה צלילים ואפילו מקשקש כמה מילים ספורות (תחנה מרכזית, כמה עולה, אגם, הרבה, תה וכמובן תודה רבה J).
2. תיירות.
   המדינה עדיין מאוד מאוד בתולית מבחינה תיירותית – מה שמשפיע על שני דברים : כמות תיירים, ושירותי תיירות.
   
   
   אין דוברי אנגלית כמעט בכלל, חנויות מזכרות מצומצמות, אינטרנט, וכספומטים !! אין כספומטים ראבק. מעט מאוד סוכניות טיולים, למרות שהמדינה הקימה את ה – CBT. יש מעט מאוד מידע וידע. מגיעים למקום קשה וכמעט ומרגישים חסרי אונים. ומעבר לזה, מרגישים שצריך לעבוד. לעבוד בלמצוא מידע, אטרקציות ומה לעשות ולראות.
   עם זאת, פשוט אין לי ספק שבעוד כמה שנים, מרכז אסיה יהיה יעד התיירות האמיתי המוצ'לרי. לא עוד דרום אמריקה אלא מרכז אסיה. שם העתיד ! איזה כיף להיות שם לפני כולם.
3. טיול קשה.
   השילוב של הנקודות הללו מייצר טיול קשה. אין שפה, כמעט ואין תיירים אחרים ללמוד איתם ומאיתם, שירותי תיירות מעפנים ומזג אוויר שלא קל מייצר טיול לא פשוט בכלל.
4. נופים.
   טוב, ואז מגיעה הנקודה הרביעית. לגבי נופים, הופתעתי לטובה בצורה פנומנלית. ציפיתי לנופים יפים, אבל לא עד כדי כך מלהיבים ודרמטיים.
   פעם ראשונה מאז פטגוניה, שהייתי במדינה שראיתי, צפיתי וחוויתי נופי פטגוניה. הרים מושלגים, יערות, נהרות קרחוניים ירוקים – כחולים, ולגונות. אוי הלגונות.
   מדינה עמוסת טראקים בהרים. אמנם ביצענו טראק אחד בלבד, אולם כל כך יפה ומרגש. מזג האוויר היה כל כך לטובתנו, והאיר לנו את המזל ואת הנופים.
   המלצה שלי – לנסוע ולראות עוד ועוד נופים. ועוד….

בשורה התחתונה, ההרגשה שלי, שקירגיזסטן (ולמעשה כל מדינות מרכז אסיה) הינה דרום אמריקה של עוד 10 שנים. לאט לאט יגיעו עוד ועוד תיירים, תתרחש עוד קצת התפתחות, ולפתע פתאום ישראלים של אחרי צבא ישטפו את המדינה, וקראקול תהפך להיות הוואראז הבאה של פרו עם "מכבסת תל אביב" ו"קפה שינקין" הבלתי נמנעים.

תודה לך קירגיזסטן על נופים ומראות מדהימים כל כך ! משי לא ממש ראינו בדרך המשי, אבל המראות יישארו צרובים לנצח.

קצת תמונות

פיקאסה

פוסט קודם – אוש (Osh)

לילה אחרון בקירגיזסטן הגיע. שוב אותה הרגשה שאני אוהב – שמחה קטנה לחזור למקום מוכר, אפילו אם זה בישקק.
הפעם, החלטנו לישון במלון. אבל מלון אמיתי, לא כזה מזעזע כמו של אלמאטי. בחרנו מלון מהתנ"ך של המטיילים, והלונלי תיאר אותו כמלון סובייטי לשעבר משופץ שנמצא במרכז העיר, עם קרמיקות מזעזעות ורודות באמבטיה. נו.. אז קרמיקות ורודות זה כל החסרון, אני יכול לחיות איתו. הגענו. הפעם יצא לנו טוב. הרווחנו את זה ביושר !
מזכירת קבלה נחמדה בטירוף, דוברת אנגלית שוטפת, שירותית ולבבית. חדר ענק, המורכב מחדר שינה, סלון, חדר שירותים וחדר אמבטיה. ענק ענק ענק. כמעט בגודל של הדירה שלנו בתל אביב ! והכי חשוב – יש גם מים רותחים וגם זרם חזק. ביחד. ובנוסף, מיטה זוגית ! ולא סתם שתי מיטות מעפנות מפוזרות להן בחדר בצורה אקראית. איזה כיף.
נשאר לנו לשרוף יום וקצת בבישקק. אז בעצם, הגיע הזמן לראות באמת את העיר באור יום בפעם הראשונה ולא סתם "על הדרך", ובתקווה – שגם תעשה קצת רושם טוב.
אבל לפני, כמה מילים על בישקק.

בישקק היא בירת קירגיסטאן. שמה עד 1991 היה פרונזה על שם הגנרל מיכאל פרונזה, יליד המקום שבימי מלחמת האזרחים הרוסית עמד בראש החיילות של הצבא האדום והוביל לניצחון הצבא האדום ולהשלטת המשטר הקומוניסטי על מרכז אסיה. שמה של העיר שונה לבישקק ב-1992 והיא משמשת מאז כבירת הרפובליקה הצעירה.
בישקק, שוכנת בעמק נהר Chui בצפון המדינה, בסמוך לגבול עם קזחסטן. זוהי העיר הגדולה ביותר במדינה ומרכזה התעשייתי. העיר נוסדה בסוף המאה ה-19 ובנויה כיום ברובה בסגנון סובייטי, כולל שדרותיה וגניה (שהקנו לה את התואר "העיר הירוקה ביותר במרכז אסיה"). הנופים הפראיים קורצים מרחוק (המושלגים במקרה שלנו), מתנשאים באופק, כמו פסגות רכס אלה-טו (Ala-Too) המתרוממות עד לגובה של כ-4,890 מטר.
בעיר ניצבים מונומנטים רבים, כמו הארקינדיק בכיכר אלה-טו. בכיכר הניצחון (Victory Square) ניצבת אנדרטת הניצחון שהושלמה ב-1984, המציגה אישה המחכה לאהובה שלא שב מהמלחמה. מדרום להיכל הבלט ובניין האופרה ניצב פסלו של טוקטוגול סטילגנוב (1933-1864), זמר ומשורר קירגיזי אהוב. ברחוב פילהרמוניה (Philharmonia) ניצב מונומנט המוקדש למאנאס, גיבור מיתי מסיפורי האגדות הקירגיזיות. הוא מונצח רכוב על סוסו הקסום בקרב עם דרקון. גיבור מקומי נוסף הוא הסוציאליסט אורקויה סלייבה, המונצח באנדרטת קדושי
המהפכה.
מתחילים מעוד שוק, Osh Bazar. תכלס, השוק הזה הרבה יותר מגניב וגדול מהשוק המפורסם בעיר Osh. זה קצת אירוני משהו. ששוק מקומי גדול יותר משוק של עיר. עושים קניות אחרונות. טוב נו… כרגיל אצלנו, אני זה שבעיקר עושה קניות ומבזבז כסף מיותר על קנקני תה וכוסות תה סיניות, וליעד היא המתלבטת. ומתלבטת. ומתלבטת.
בשעה טובה ומוצלחת מצאנו ממש ביום האחרון דוכן גומז. באופן רשמי, גומז זה חלב סוסים שנהוג לשתות פה מימים ימימה. בשפה שלי, מדובר בג'יפה מסריחה לבנה, שהשאירה לי אפטרטייסט מחליא במשך שעות רק בשל העובדה שהעזתי לטעום את השיקוי הזה.

שותה גומוז

היום ערב סוכות ב'. כהרגלי בערים זרות, אני משתוקק לקפוץ לבית חב"ד המקומי. אז קפצנו. קירגיזסטן הייתה מלאה בעבר ביהודים. בין אם הודות ובגלל דרך המשי והמסחר הרב שיהודים עסקו בו בעבר, ובין אם בגלל מלחמת העולם השנייה שגרמה ליהודים מרוסיה לברוח דרומה לקירגיזטן, ובין אם בזכות תהליכי הרוסיזציה של סטלין.
עם זאת, בעשרים השנים האחרונות רובם המוחלט של היהודים עלו לארץ וכיום נותרו כאלף יהודים בקירגיזסטן, שרובם המוחלט חיים בבישקק. בית חב"ד קיים בבישקק כ – 13 שנים והוא מרכז הפעילות המקומית.
הגענו לבית פרטי תודות לנהג מונית, שכרגיל, כפי שכבר התרגלנו, אין לו שמץ של יכולת התמצאות בעיר, בין אם יש או אין לו מפה. ליעד כיוונה אותו באמצעות מפת הלונלי, ולימדה אותו פחות או יותר לקרוא מספרים על בתים. אני כבר מזמן הייתי מוריד אותו מהכביש ראבק, אבל ליעד, הפגינה סבלנות ממאגר לא מוכר. פשוט לא להאמין על הקירגיזים האלה. באמת הגיע הזמן שתתעוררו כבר על החיים שלכם !!!
הבית מגודר היטב וללא שום סממן יהודי. הכל מוצנע. לאחר מכן הבנו גם למה. היה כאן פיגוע לפני שנתיים. בערב ראש השנה, שעה לפני תפילת החג, מחבלים זרקו בקבוק תבערה לחצר. אמנם קירגיזסטן הינה מדינה מוסלמית חילונית לחלוטין, אבל יש חארות בכל מקום. אפילו כאן. בדיעבד הסתבר שבית חבד נמצא ממש מאחורי התחנה המרכזית המוכרת לנו היטב, וליד הסופר שפתח לנו את הטיול וכמעט ונקשרנו אליו ואל הגלידה שלו. קטע.
פגשנו את הרב אריה ואישתו. לאט לאט, טיפטפו פנימה כ – 30 יהודים מתושבי בישקק. לכולם, יש קרובי משפחה בארץ. באשדוד, בחיפה, תל אביב. אבל הם ? הם קירגיזסטנים. הם לא ישראלים. כאן הם נולדו וכאן הם ייקברו. בכל קהילה שפגשתי בחו"ל זאת תפיסת החיים.
כמה מילים לגבי היהודים בבישקק. כמו בשאר ארצות מרכז אסיה שהיו תחת השפעה סובייטית במהלך 200 השנים, הייתה בקירגיסטן קהילה יהודית עתיקת יומין. כ – 10,000 יהודים נמנו בשנת 1991. היום, נותרו כ – 1,000 יהודים בקירגיזסטן וזאת קהילה הולכת ונעלמת מן הסתם. בשיאה, הקהילה היהודית היוותה 2% מתושבי קירגיזסטן, ובעבר הייתה גם קהילה לא קטנה באוש, אשר כללה בית קברות יהודי, ובתי ספר יהודיים. איפה שלא תיזרק אבן, יימצאו יהודים.
השתתפנו בקצת תפילות חג, ארוחת חג כשרה למהדרין מתחת לסכך הסוכה, סיבובים סביב ספר התורה והמון שירי חנוכה עם הקהילה.
מבחינתי, בכל פעם מחדש, מדובר בחוויה מרגשת. לא ממש יודע להסביר אותה ולסכם אותה במילים, אבל זה עושה לי משהו מבפנים.

וזהו, אחרי ארוחת החג, יוצאים לבאר מקומי של טייקונים עשירים בקומה 12 של גורד שחקים מקומי. זה קטע. למעשה זאת הפעם ראשונה שיצאנו בערב בטיול, וזהו. לילה אחרון.

יוצאים

בבוקרו האחרון של הטיול עוד הספקנו לעשות סיור קצר באתריה המרכזיית של העיר. הבית הלבן, בית האופרה, פסלו של לנין, אנדרטה יפה ומרשימה מאוד לזכר מלחמת העולם השנייה (שבנוייה כמו יורטה), אש התמיד (שלפי הלונלי לא מעט חסרי בית מתקבצים סביבה במהלך החורף על מנת להתחמם), מפעל ישן סובייטי שבנה בתים קומוניסטיים בתבניות וכמובן עושים קניות אחרונות בעיקר של שטויות עשויות מלבד. קניות שלי בעיקר… כמובן. ליעד עדיין מתלבטת.
סוג של סיור פרידה. סגירת מעגל.

מוזיאון

לנין

אנדרטת היורטה לזכר מלחמת העולם השנייה

צלחת מעופפת לבניית בתים סובייטים בתבניות

מסעדת הבית שלנו

מכינים סמבוסק אחרון

זוללים סמבוסק אחרון

סיכום טיול

יום קודם – אלמטי (Almety)

בבוקר השכם התחלנו להדרים בחזרה לבישקק. עזבנו את העיר המערבית, יחסית, וחזרנו לבישקק. תכלס, מדובר פה בדאונגרייד מטורף, אך עם זאת, שמחתי. אני ממש אוהב את ההרגשה של לחזור למקום מוכר. כמעט כמו לחזור לבית. אז מה אם זה בית מכוער, מעפן ומטונף. זה עדיין בית….
אז חזרנו לבישקק, התארגנו על מונית שירות לנסיעת לילה לאוש ו – הולכים לעשות קניות בשוק Alamedin. גם ליעד וגם אני אוהבים שווקים וזה תמיד ממלא הפתעות נעימיות. בין אם אוכל (עם קצת סלמונלה בצידו) ובין אם קניות אחרות אותנטיות.
ואז נסיעת לילה. נסיעת לילה ? וואי וואי… הנה משהו שלא עשיתי כבר 4 שנים. איך חוזרים לזה פתאום ? ובכל זאת, לא מדובר פה בנסיעת לילה בסגנון ארגנטיאי שמלווה בכיסא – מיטה, דיילות מהממות, וארוחות לילה מוגשות לכיסא- מיטה. מדובר פה בנהיגה מזעזעת, כביש מפותל, נהג שכל שעה טורח לעצור לעשות פיפי, קקי, לאכול, לדבר, לשתות ובקיצור – פשוט עושה הכל בשביל למרר את הנסיעה ולוודא שהיא תיקח בדיוק 12 שעות. ראבק איתך.

מילא. אז אחרי נסיעת לילה ארוכה מנשוא, במיוחד בשביל זוגתי, הגענו לאוש.
אוש היא העיר השנייה בגודלה בקירגיזסטן ואחת העתיקות ביותר במרכז אסיה. בעברה היתה אוש תחנה חשובה בדרכי המשי העתיקות. גם כיום מיקומה אסטרטגי עבור מטיילים במרכז אסיה. היא שוכנת במרכז הגבול המערבי של קירגיזסטן עם אוזבקיסטן, ועל כן מהווה תחנה הכרחית במעבר בין השתיים.
הארכיטקטורה שונה מאוד מהמבנים הסובייטים בבישקק, ורוב מבני העיר הם בתים נמוכים בסגנון אוזבקי. גם אוכלוסייתה מורכבת מאוזבקים רבים. משני צדי נהר סיר-דריה (Syr-Darya) העובר בה נערך בזאר ציורי המתקיים מזה כאלפיים שנה.
בבזאר נמכרות סחורות מעמק פרחאן הסמוך, ירקות ופירות, בשר, מזכרות ועוד. במרכז העיר מתרוממת גבעת "סולימן גורה", שפירושו "כס המלכות של שלמה", שהינה אתר מקודש ומוקד עלייה לרגל למוסלמים. במקום מוזיאון קטנטן, המצוי במערה טבעית.
אוש הינה העיר המרכזית של קירגיזסטן השייכת למעשה למושג שנקרא דרך המשי. דרך המשי היא למעשה לא דרך אחת, כי אם אשכול של דרכים יבשתיות וימיות אשר קישרה בין צ'אנג-אן בסין (שִׂי-אָן של ימינו) לבין אנטיוכיה בטורקיה ועד רומא למעשה, ועברו בה נתיבי המסחר העיקריים בין המזרח הרחוק ואירופה של סחורות, המצאות, אמנויות ופילוסופיות.
מכאן חלחל הבודהיזם לסין, מכאן טפטף האסלאם וזראטוסטרה למזרח, מותירים אחריהם מערות מצויירות, פסלים ציורים ומנזרים, וכאן עלו וצמחו בימי תור הזהב של קיסרי טאנג תחנות סחר משגשגות ושווקים מפורסמים.


דרך המשי הינה אלומה של דרכים שנמתחה בין סין לאירופה ושימשה להעברת מוצרים רבים בנוסף למשי. אורכה של הדרך הינו כ – 6,500 ק"מ. שמה ניתן לה בשל העובדה כי בדרך זו העבירו סחורות מסין, כולל משי. תחילת פעילות הדרך הינה במאה ה – 3 לפני הספירה. לאורך העת העתיקה הנתיב והיה ידוע ובשימוש רב, ובתקופת ימי הביניים, עם התגברות הסחר הימי, ירד מעמדה של דרך המשי. באלומת דרכים זו, סוחרים נועזים, אנשי אמונה, הרפתקנים ואמנים עשו את דרכם ממדבריות לוהטים למעברי הרים מכוסי קרח מול סכנות של שודדים, חיות טרף, תהפוכות מזג אוויר ודרכים בוגדניות. כמובן ששיירה אחת לא עברה את כל המרחק שדרש 3 שנים של תנועה, כי אם כל שיירה הגיעה עד לעיר הבאה בדרך וחזרה על דרכה. הסחורות החליפו ידיים בין השיירות השונות בערי המסחר (כגון אוש). יחד עם הסחורות נעו הנצרות, האיסלאם והיהדות לתוך סין, בעוד שהבוזהיזם נעו ממנה מערבה.
בעבר, היו אלו סוחרים ששמו את נפשם בכפם ויצאו בעקבות העושר, לחצות את ההרים והמדבר. בעקבותיהם ברו חוקרים ומגלים, שיצאו לתור את ערי השיירות, כמו גם את המדבריות הצחיחים, ואת רכסי גג העולם. וכיום ? כיום נוהרים לכל אותן ערי דרך המשי בעיקר מטיילים. כמונו…
בזכותה של דרך המשי, בשילוב התפוררות הגוש הסובייטי, שווקי מרכז אסיה חזרו לחיים ולשקוק חיים. וזאת למעשה המטרה העיקרית שלנו להגעה לאוש. שוק עתיק של דרך המשי.
בנוסף, אוש נמצאת ממש על הגבול עם אוזבקיסטן, ובמרחק לא גדול מטג'יקיסטן, מה שהופך את תושביה באופן טבעי לסוג של ערבוביה שבטית ודמוגרפית. אז זאת בהחלט הזדמנות טובה לראות קצת תושבים זרים ועוד כמה פרצופים מעניינים. לפני כ – 5 שנים, היו פה גם לא מעט מהומות אלימות ביותר על רקע אתנטי ועשרות אלפי אוזבקיסטנים גורשו למעשה לארצם.
אז ביום הראשון, אחר שנ"ץ קטן של אפטר נסיעת לילה, התחלנו בכיתותי רגלנו בעיר ולמעשה בשוק העתיק של דרך המשי. המון דוכני אוכל, ירקות, פירות, בגדים באופן שמזכיר את השוק שביקרנו בו רק אתמול בבישקק.
האמת, יצאתי טיפה מאוכזב. בתור עיר שהמאפיין העיקרי שלה הוא שוק ענק, השוק קצת מעפן. לא מגוון מידי, לא מרשים מידי ופשוט לא עושה וואו. ככה זה, לא צריך לבוא עם ציפיות.

רוכלים בשוק

רוכלת בשוק דרך המשי

רוכלת בשוק דרך המשי

מוכרים בשר

שנ"ץ

קבבים מהבשר שלמעלה

בערב, הספקנו לעלות להר סולימאן. מדובר בגבעה המתרוממת מעל אוש. לפי האגדה סולימן הערבי הגיע לכאן רכוב על שטיח מעופף, עצר על ההר וראה שהכל ישימון. אולם מכאן, מן ההר, הוא ראה שבפמיר יש מים. הוא נשא תפילה והמים הגיעו עד לקירגיזסטאן. מאז נקרא ההר הר סולימן. לאחר מכן חזר על שטיחו המעופף ונקבר באחד ההרים, אף אחד לא יודע היכן. לפני כמה שנים באו ארכיאולוגים אתאיסטים לחפור במקום. הם חפרו והוציאו את העצמות, אך כל לילה, העצמות חוזרות למקומן. כמו כן, כמו כל קבר צדיק טיפוסי, כאן אללה נותן לעקרות פרי בטן. שיכורים באים הנה אחרי שתייה רבה, ואם הם מניחים את הראש על הסלע- השכרות נפוגה. בקיצור, כל קסם שמתחשק שיקרה….
מתחת למוזוליאום יש מקום מיוחד בין הסלעים להפגת כאבי יד, ברך, רגל או גב. אם שוכבים במגלשה מסוימת על הסלעים החלקים, היכן שסולימן שכב והסלע קיבל את צורת הגב שלו – הכאבים עוברים.

הר סולימאן

אוש במבט עילי

המסגד המרכזי

ביורדנו מההר, מצאנו פסטיבל חתונות מקומי. מסתבר, שנורא פשוט להתחתן פה. אוספים את החברים והמשפחה בכיכר באמצע העיר, ועל מנת לחסוך עוד יותר – מצרפים כמה זוגות מחותנים ביחד. כמה פשוט וגאוני. צדק חברתי במיטבו. דיג'י אחד, ברמן אחד. פשוט וטוב. אין צריך לארגן לא את אירית רחמים ולא את אולמי רסיטל הנהרסים ממש בימים אלו. לא צריך חנייה, רב בין אם מצוהר ובין אם לאו, קייטרינג ושאר מרעין בישין. פשוט מתכנסים כמה חברים ביחד, מתלבשים יפה, שותים קאווה וזהו. ובזה נגמר הסיפור.

צ'יקה רוקדת

חתן פוטנציאלי

תמרין לפני

ואחרי

עם זאת, אחרי יום אחד באוש, די מיצינו את העיר. השוק, שהיה אמור להיות האטרקציה המרכזית אכזב אותי מעט, וגם אחרי כמעט 10 ימים של עירוניות הייתי חייב לראות עוד קצת טבע. עוד קצת שלג. עוד קצת הרים. אז אחרי הרבה מאוד בירורים, שבירת שיניים, וקשיי שפה מתסכלים, שכרנו סוג של נהג מונית ואת חברו ליום שלם, והחלטנו לנסוע לכיוון הרי פמיר, כמעט עד גבול טג'יקיסטן דרך כפר בשם סארי טאש. במקור, היינו אמורים להגיע גם לאגם שקר כלשהו, אולם בשלב כלשהו הבנו שזה כבר לא יקרה.
הלונלי אומר שעל מנת לצאת לנסיעה הזאת יש לשכור רכב 4*4 איכותי. נהג המונית שלנו כמובן הגיע עם לאדה. אדומה. ואין כמו לאדה מקרטעת, שגם היא נראית כאילו היא יצאה מהסט של בוראט, על מנת לעשות טיול שטח מגניב בשטח הנידח ביותר בקירגיזסטן. לא רכב שטח ולא נעליים ובטח לא איכותי.

סארי טאש הוא כפר קטן קטן נידח נידח ונחשב בסיס יציאה למטפסי הרים. המראה מסארי טאש אל כל הפמיר וההרים השמימיים נחשב כאחד המראות הנפלאים של רכס הימלאי באיזשהו מקום. שווה עד מאד.
אז פשוט לקחנו איתנו את הנהג, הרכב שלו וחבר מלווה, ונסענו מערבה. כמה שהזמן איפשר לנו. שוב מדבר צחיח, עוברים כפרים קטנים, מגיעים לסארי טאש שהוא הכפר (או בשפה שלי – חור על פני אדמות) המערבי ביתר בקירגיזסטן, אוכלים קצת מרק עם רגל מתנוענעת של חיה שנשמה ופירכסה אך לפני כמה דקות, צופים בהרי פמיר המדהימים והמושלגים (ותוך כדי כך מפתח פנטזיה מטורפת על הטראק שאני משתוקק לעשות שם) וסופגים אווירה קירגיזית אחרונה. סוג של סגירת מעגל יפה. הייתי זקוק לזה…

מרק רגל, או כל איבר אחרי כלשהו

תקוע בסוף העולם

הרי פאמיר

ובלילה ? מתארגנים על מונית שירות, ונסיעת לילה אחרונה בדרך חזרה לבישקק. ליעד, כרגיל ישנה כמו עולל בן יומו כל הנסיעה, ואני ? כרגיל בוהה בנופים הנשקפים מהחלון. מסתבר, שביומיים שהיינו באוש, שוב הייתה סופת שלגים רצינית, וכל הדרך חזרה בהרים התמלאה שלגים, דרך שאך לפני יומיים הייתה צחיחה ויבשה. כמובן, שהשלג יצר פקקי ענק מטורפים, ועיכוב מטורף, אולם הנופים המושלגים פיצו על כל העניין.

יום הבא – בישקק (Bishkek)