"אהבה שלי היא לא מכאן
אולי בנין ליד, אולי בקזחסטן
כולנו מסכימים, הבוקר הוא כבר כאן
כן כן, כבר כאן "

 

אז מה, בעצם ?

אז שוב כמו בבמסע לגיאורגיה, גם במסע הזה סידרנו "תוכנית ב'" – ביקור פחוז במדינה נוספת במקרה הצורך, הפעם – קזחסטן. מדינה, שבאמת שלא היה שום סיכוי כנראה שנגיע אליה באופן מיוחד אי פעם. אבל הנה, נקרתה בדרכנו הזדמנות, וחבל לפספס אותה 🙂

איפה היינו בקזחסטן ?

מפת קירגיזסטן וקזחסטן (Kazakhstan Map)

ניווט מהיר

View קירגיזסטן וקזחסטן Kyrgyzstan & Kazakhstan in a larger map

קצת תמונות

פיקאסה

פליקר

פוסט הבא – אלמאטי (Almaty)

פוסט קודם – בישקק (Bishkek)

בבואנו לאלמטי הגענו עם ציפית גדולות. עיר שאמורה להיות יפה, מערבית, וקצת מפנקת, במיוחד לאור העייפות והתשישות איתה הגענו לקזחסטן.

אבל רגע… קזחסטן ? מה קשור קזחסטן ??
אז זהו שכן. הרעיון במקור היה לנסות לחוות לכמה ימים קצת ממדינה שסתם ככה לא היינו מגיעים אליה במיוחד, אלא אם הייתי עשיר ומובטל. אז קזחסטן קרובה מאוד לקירגיזסטן, וזאת בהחלט הזדמנות טובה. מעבר לזה, היות וליעד לא רצתה לעשות המון טראקים, אז מדובר בחלופה טובה לניצול זמן הטיול. מה שכן, במקור היינו בכלל אמור לעבור באוזבקיסטן, אולם בשל בעיות ויזה ובירוקרטיה נוראיות שאני אישית לא ממש יודע להתמודד איתן, הגענו לקזחסטן.
ומעבר לזה – בוראט, כן כן, גם הוא, תרם לעניין לא מעט. או כפי שהלונלי פלנט אומר :
With a little helping hand – since all publicity is good publicity – from that pseudo Kazakh Bprat Sagdiyev and his 2006 calumnies upon ots people.

אז קזחסטן היא מדינה ענקית. לא באמת הגענו לטייל בה טיול של ממש, אלא בעיקר לחוש טעימה קצרה מעיר הבירה לשעבר.
קזחסטן היא המדינה ה – 9 בגודלה בעולם, ובשל כך צפיפות האוכלוסייה בקזחסטן היא מהדלילות בעולם. המדינה משתרעת על שטח של 2,717,300 קמ"ר ומספר תושביה הוא כ-17 מיליון, כלומר כ-6 נפשות לכל קמ"ר (בישראל, לשם השוואה, 250 אנשים לכל קמ"ר). נתון מדהים נוסף לגבי המדינה שרוב האוכלוסיה אינם קזחסטנים כלל אלא רוסים (לשעבר). המוני רוסים הוגלו לכאן במהלך המאה ה – 19 וה – 20 במסגרת "רוסיזציה" של הטריטוריות השונות, ואלו ברוך השם הפגינו פה יכולת הפרייה לא קטנה, עד שהם הפכו להיות הרוב. למעשה, אוסף השבטים שביחד היוו את הקזחסטניים המקורים, הפכו להיות מיעוט (יחסי) במדינתם שלם. רוב הקזחים "המקוריים" נשארו להתיישב בדרום קזחסטן, והצפון (החלק הקרוב לרוסיה) הינו הקזחיים "החדשים".
רוב המדינה אינו מעניינת כלל מבחינה נופית. רוב השטח הינו מישור, ומדובר בערבות מטורפות בגודל. מאופק לאופק.
בשל כך, בעברה הקומוניסטי, רוסיה הפכה את קזחסטן לאסם התבואה שלה, וגידלה בה מעט את כל תצרוכת החיטה. תוך כדי ייבוש נהרות, הריסת אגמים ושאר אלמנטי דאגה לסביבה שכל כך מאפיינת את הסובייטים.
חלק קטן משטחה הוא הררי, ולמעשה מדובר בגבול המשותף של קזחסטן עם קירגיזסטן.


אלמטי נוסדה על ידי הרוסים בשנת 1854 כבסיס צבאי בשם ורנויה. בשנת 1867 נקראה העיר בשם אלמטינסק, וגם ורני. מ-1921 אלמטי בקזחית ואלמה-אטה ברוסית. ב-1993 הממשלה הקזחית התחילה לשנות את השמות הרשמיים של כל הערים לפי כתיב קזחי (ולמעשה להתנער באופן מופגן מכל הסממנים שהרוסים הטמיעו בהם), ועתה השם הרשמי הוא אלמטי.

גם אלמטי הייתה בעברה אחת מהערים המרכזיות של דרך המשי. בעיר התקיימו יישובים שונים החל מהתקופות הקדומות מהמאה ה-10 לפני ספירת הנוצרים. בימי הביניים שימשה כנקודה חשובה בדרך המשי. בכיבוש המונגולי כמעט נחרבה. ב-1854 הצבא הרוסי הגיע לאזור והחליט לבנות בסיס כדי לחזק את השטח. ב-23 במאי 1887 בעיר התרחשה רעידת אדמה, 322 איש נהרגו ו-1798 בתים ניזוקו. מאז הבתים נבנו מעץ והוקם מכון מיוחד לבדיקת תזוזות סיסמיות.

אלמטי, הייתה עיר הבירה של קזחסטן עד שנת 1994. אז, רה"מ החליט לפתח את החלק הצפוני והנידח של המדינה, והעביר את עיר הבירה יחד עם מוסדות הממשל לעיר אסטנה.
תכלס, כמו כל מדינה סובייטית לשעבר, גם קזחסטן נוצלה עד אין קץ על ידי הרוסים. בין אם בשטח, בשינויים הגיאורגפיים, הטיית נהרות, ייבוש אגמים (כדוגמת ימת אוראל), וניצול שאר אוצרות הטבע.
כמו גם אצלי במידה כזאת או אחרת (עקב הסטיגמטיות שפשתה בה), הרוסים התייחסו אל קזחסטן כחצר אחורית, והטמינה בה בלי סוף פסולת גרעינית, ביצעה ניסויים גרעינים ובנתה בה גם את אתר שיגור חלליות מהגדולים בעולם.
רק לאחרונה התגלה הנזק האקולוגי העצום, שנגרם לקזחסטן במשך עשרות שנים, כשהדברים אינם מסתכמים רק בלכלוך או בזיהום אוויר. הפסולת הרדיואקטיבית והכימית פגעה קשות באדם ובטבע: לאוכלוסייה הגרה סביב ימת אראל נולדים ילדים הסובלים מפגמים גנטיים, הגורמים להם לפיגור שכלי ולעיוותים גופניים, הקרקע במקום מניבה צמחים מוזרים ומעוותים, ויש אגמים, שמימיהם אינם ראויים אפילו להשקיה.
קזחסטן הייתה עמוסה בכל כך הרבה פסולת גרעינית, שבשנת 1994, החל מבצע להעברת כ-600 ק"ג אורניום מועשר מקזחסטן לארצות-הברית. האורניום, ששימש בעבר לייצור דלק מוצק לצי הגרעיני הסובייטי, ננטש על-ידי ברית-המועצות לאחר שהתפרקה, באזור העיר אוסטקמנוגורסק. החומר, יכול להספיק לייצור 36 פצצות אטומיות ובארצות-הברית גבר החשש, שהוא עלול לעבור לידיים לא נכונות כמו אלה של אירן, למשל. ההעברה, שבוצעה לבקשתה של ממשלת קזחסטן ובהסכמתה של ברית-המועצות, הייתה אינטנסיבית מאוד, ובתוך שישה שבועות בלבד, הועבר כל החומר.
גם היום, לרוסיה יש דריסת רגל חסר תקנה בכל המתרחש בקזחסטן, ובין היתר עדיין מתפעלת את אותו אתר שיגור טילים.

אז החלטנו ל"פנק" את עצמנו והפעם לישון במלון, שגם קיבלנו עליו המלצות מהתיירים שאיתם חזרנו מקוצ'וקר. אמנם, מדובר במלון סובייטי לשעבר, אבל בכל זאת – הוא עונה להגדרה – מלון. ולא סתם הוסטל או גסטהאוס. מלון שמומלץ בלונלי פלנט, ועוד תחת קטגוריית Midrage. החלטנו להשקיע  אמה מה. OMG !! לא מלון ולא יער, כי אם חורבה ענקית עתיקה.
אין ספק שהמלון הזה מקבל דירוג של 5 כוכבים, אבל במינוס (!) במדד הכוכבים של המלונות. מבנה ענק ענק, מיושן ומוזנח. נראה כאילו תלשו אותו מרחוב נווה שאנן בתל אביב, עם כל הזוהמה שהצטברה בו במשך השנים. הכל שחוק, ישן ומוזנח. הכל מעפן.
מזכירת הקבלה אנטיפטית ודוחה. הבחורה עושה טובה בכלל שהיא מוכנה שנישן בגועל נפש הזה שנקרא מלא. תכלס, כולם פה במלון אנטיפטיים ומגעילים. וכשאנשי השירות אנטיפתיים, זה מוקרן על הכל.
ומעבר לזה, המקלחת… אוי המקלחת…. אין ספק, שמדובר במקלחת המזעזעת ביותר שראיתי בחיי. וראיתי כבר לא מעט כאלו. שחור, מגעיל, מטונף, חלוד וכל מילת גנאי אחרת שעולה על הדעת.
מה שכן, בדיסוננס לא ברור, מדובר במקלחת הכי טובה שהייתה לנו עד אותה העת. זרם חזק בטירוף, ומים חמים עוד יותר. אמנם, לקח לי חצי שעה להבין, תוך כדי התרוצצות בתחתונים במרחבי המלון וצעקות על עובדיו, שצריך לחכות בערך 12 דקות מהרגע שפותחים את הברז ועד שהמים החמים עוברים בכל מערך הצינורות האינסופי של המלון ושל העיר עצמה עד שהם מגיעים לגופי הלבן והחשוף, אולם בתום אותן 12 דקות מגיעים מים רותחים מתובלים באדים מפנקים. פשוט הזוי. אותי כל הזמן הטרידה העובדה, שאם המקלחת מטונפת כל כך, אז מה טיב המים והאם הטינופת אחזה גם בהם….

מבהיק מנקיון, תפור למידותי

בכל אופן, מה יש כאן לעשות ?
אז דבר ראשון – מערביות. היינו זקוקים לקצת מערביות. מדרכות שאפשר ללכת עליהן בלי ליפול, קצת אוכל שלא מריח כל הזמן כמו פינת חי, מקום טוב לישון (שבזה כשלנו), קצת מנוחה וקצת תרבות.

אז את הימים הקרובים העברנו בכמה אטרקציות שהעיר מספקת ושהלונלי מציין כ – Must Seen.
ראשית, שוק Barakholka. מדובר בשוק ענק ענק ענק. למעשה, השוק הראשון האמיתי הרציני שראינו בטיול. אלפי אלפים של דוכני בגדים, אוכל רחוב, שטיחים, ירקות, מזכרות, כובעים קירגיזיים וקזחיים טיפוסיים, ובעצם כל דבר כלשהו שצריך על מנת לקיים חיים. שוק הכרמל הינו בגודל של פיקסל בפלזמה (עם כל החנוניות שמשתמעת מהמשפט הזה) ביחס לגודל השוק הזה. כל סניפי הום סנטר ביחד בארץ לא מגיעים לכמות דוכני כלי העבודה שיש פה. מטורף. אפשר להעביר פה 3 ימי של סיבובים, ולא להצליח לעבור בכל הדוכנים.

בשוק

בשוק

לאחר מכן, ביקור במסגד. מדובר במסגר המרכזי של אלמאטי. קזחסטן באופן כללי, היא הרבה יותר דתית מקירגיזסטן, והנשיא אפילו השתתף בחאג' (עלייה לרגל למכה). אז מסגדים הינם מראה נפוץ יותר, וכן גם תושבים דתיים מזוקנים ועם כיפות.
למעשה, באלמאטי זאת הייתה הפעם הראשונה שלא הזדהנו כישראלים, אלא כספרדים. לא מתוך פחד אלא יותר מתוך נקיטת אמצעי זהירות. ידעתי שלימודי הספרדית בעשור הקודם של חיי יוכיח את עצמו מתישהו !!

המסגד המרכזי

המסגד המרכזי

מכאן, ממשיכים לתצפית Kok-Tobe.
מדובר באחת הנקודות הגבוהות בעיר בגובה של 1,100 מטרים, שאליה ניתן לעלות ברגל וניתן לעלות ב רכבל מעל שכונות המצוקה של העיר בחלק הדרומי של העיר. אחרי עשרה הימים האחרונים החלטנו ללכת על אופציית הרכבל… נקודת התצפית מכילה מתקני לונה פארק חביבים, ומרפסות תצפית יפות לעבר הרי הטיאן שאן המושלגים, והמון המון אטרקציות שעולות הון תועפות אפילו במונחים ישראלים. נראה כאילו מאז שנקודת התצפית הומלצה על ידי הלונלי פלאנט, הפכו אותה למערבית באופן מוחלט וגם תמחרו אותה בהתאם. בהתאם מידי…

אלמאטי היא עיר מאוד יפה. מאוד ירוקה, מאוד אירופאית. המון קניונים, מותגים, פארקים עירוניים (כדוגמת Gorky Park), וסגנון בנייה אירופאי קולוניאלי להחריד.
אם היה בה יתר מה לעשות, ומה לחוות, אני אשכרה יכול לדמיין קפיצה לסוף שבוע לכאן במקום לעיר כמו בודפשט. אז בין לבין, פשוט בילינו יום שלם בעשייה של כלום, אכילת גלידה, ורביצה באחד הפארקים. אירופה כבר אמרתי ?

כנסיית עץ

אחת משאריות הטובות שהרוסים השאירו פה זה החאמם. מדובר במתחם עצום של נקיון הגוף המיועד גם לנשים וגם לגברים (בצורה מופרדת כמובן…). סאונות פיניות, סאונות רטובות, מסאג'ים, בריכות רחצה, מקלחות, ובמתחם שאני הייתי בו – המוני גברים ערומים. במתחם שזוגתי שתחייה הייתה בו – המוני נשים ערומות. ולא, לא מדובר פה בנשים מהסוג של בר רפאלי, אלא מהסוג של סבתא של סבתא של בר רפאלי. של OMG. זה כבר היה פחות מגניב.

בין השווקים השונים, המסגד, הפארקים ונקודות תצפית שונות, גילינו גם את המסעדה הכי טובה שהייתה לנו כל הטיול. מסעדה אוזבקית, שמגישה שילובים של אוכל קירגיזסטני, קזחסטני, סיני ואוזבקי. פשוט מסעדה מעולה מעולה מעולה. איזה כיף זה לאכול אוכל, כל אוכל, שכל מנה פשוט טעימה. ביום השני באלמנטי, הגעתי למצב בו הסתובבתי וכל מה שרציתי היה להגיע לערב לאכול בה ! פשוט מושלמת !!

יש משהו מאוד מעניין לגבי הלחם. לחם הוא מזון מוערך ביותר אצל הקירגיזיים והקזחים. יש שאומרים, שאין להניח את הלחם כשהוא הפוך. עדיף לבצוע את הלחם בידיים מאשר לחתוך אותו בסכין. תמיד כשמתיישבים ליד שולחן, בין אם בבית, במסעדה או אפילו בטראק – דבר ראשון מניחים לחם על השולחן. הלחם מונח על כל השולחן כך שכל אחד יכול להגיע ולבצוע חתיכה ממנו. כאשר אורח מתיישב לשולחן עליו לטעום את הלחם ראשית ורק אחר כך להמשיך עם שאר המעדנים על השולחן. הקריגיזיים לעולם לא זורקים לחם, הם מנסים לסיימו עד תום, ישמרו אותו בקופסאות גם אם הוא כבר יבש וקשה כמו סולייה עתיקה ובמקרה הגרוע ביותר, כשהלחם כבר מגיע לדרגת קושי שנגיסה בו תגרום ללסת אנושית לצאת מהמקום, הם יתנו אותו כמזון לכלבים או לחיות הבית.

דבר נוסף זה עניין התה, או ה"צ'ייצ'" כמו שהם קוראים לזה. תה הוא אחד המשקאות המסורתיים המוגשים במהלך הארוחה. תה ירוק ותה שחור. לרוב, שותים תה ירוק. למעשה, כמעט ואין בנמצא קפה, ובשלב מסויים כבר הפסקתי לנסות ולבקש כזה. מארחת תוודא כל הזמן שכוס התה של האורחים מלאה. אלאם ממלאים את הכוס רק עד למחציתה – זוהי אחת הדרכים להראות כבוד.

וזהו. אחרי 3 ימים מהנים ורגועים מאוד באלמנטי החלטנו לחזור הביתה – לקירגיזסטן לחוויה אחרונה בדרך המשי.

פוסט הבא – אוש (Osh)

יום קודם – קוצ'קור (Kochkor)

בסוף טראק הסוסים הגענו שוב לעיר הבירה. מרשוטקה מאוחרת, גשם וקור, תחנה מרכזית ושוב חיפוש אחרי הוסטל. לא ממש רצינו לחזור להוסטל המעפן שבו התחלנו, והתחלנו בסבב הוסטלים כושל. נהגי המוניות בבישקק לא ממש מפגינים שליטה ברחובות העיר, וכבר הספקנו לקלוט שמהתושבים הרבה ישועה לא תצא לנו. אז מצאנו הוסטל אחד סגור, ועוד אחד מלא עד אפס מקום ומיטה, ובסוף, עם הזנב בין הרגליים חזרנו למקום הג'יפה איתו התחלנו את הטיול.

כמה מילים על התושבים, המקומיים, נהגי מוניות ושאר נותני השירות. משהו לא כל כך ברור לי אצלם. אם אני אתמצת את הנושא למשפט אחד : "תתעוררו על החיים שלכם ראבק !!!". ואם אני אוכל להוסיף, אז גם 2-3 סטירות לא יזיקו פה. הם כל כך רדומים. כל כך רגועים. כל כך סבלניים. כאילו החיים עוברים פה לידם. שום דבר לא באמת מעצבן אותם. לא מרגיז אותם. לא גורם להם לרצות לשפר, לשנות, להוביל. סוג של אפטיות בלתי מוסברת. אולי זה תוצר טראגי של חינוך רוסי נוראי, או שפשוט מדובר גנטית בחוסר רצון לעשות כלום ? לא ברור. אבל אם תמשיכו ככה, אין ספק שקירגזיסטן תישאר תקועה איפה שהיא היום, וזה מדהים כמה פוטנציאל יש פה. לנופים, לתיירות, לנופש, לחופש. פשוט פוטנציאל בלתי מוממש.

בכל אופן, הלילה הפעם, ג'יפה קצת יותר. למה ? כי החדר הפרטי תפוס, ונאלצו לישון ביורטה. שוב… רק שהפעם היא לא מגניבה ומפקנת עם מאמא כמו בטראק, אלא סתם כמה בדים מסריחים ועבשים, ממותגים תחת השם "יורטה". מי היה מאמין, שאנחנו ישנים בפאקינג אוהל פרוץ לרוחות והגשם באמצע עיר הבירה. יאללה, מילא, רק מעבירים לילה וממשיכים לקזחסטן.

מה שכן, חייבים חייבים מצוא כסף. נשארנו עם 5 דולרים בלבד, וחייבים למצוא את הכספומט המדובר והמפורסם שיודע לפעול גם עם כרטיסי מאסטר קארד. אז כיתתנו רגלינו, כי כסף למונית אין, בחושך, בגשם ברחובות. ובנקים ? יוק. בדרך כמובן שמצאנו כמה כספומטים, אבל היה ברור שהם עובדים רק עם ויזה. בסוף סוף, הגענו למקום שנקרא TSUM. סוג של מרכז קניות (השעה 7 אז כמובן שהוא סגור) המכיל המון המון תת חנויות פנימיות. סוג של כלבו ענק. ובכניסה, כמו בצ'ולפון אתה רק מספר ימים קודם לכן, ראינו את סמל העיגולים האהוב את מאסטר קארד. עטתי לעברו ו – יש !! זה עבד !! הרגשת חוסר האונים, להיות תקוע ללא גרוש על התחת, היא פשוט מזעזעת. לי אישית כבר עברה המחשבה בראש, שאולי נתחיל לשטוף כלים באיזו בסטה בשביל לממן את שהות הלילה ביורטה הדולפת שלנו….

יום הבא – אלמטי (Almety)

פוסט קודם – קראקול (Karakol)

סיימנו את הטראק המעולה בצהריים, וחזרנו לקראקול. כרגיל אצלי, אני בלחץ של זמנים. החורף מתקרב בצעדי ענק, שלג מתחיל לרדת, והאטרקציה הבאה מוגבלת בזמן – טראק סוסים ולינה ביורטות (ממש לפני שהנוודים מקפלים את כולן).

היעד הוא להגיע כמה שיותר מהר לעיר קוצ'קור, ולעשות בוקינג מהיר לטראק של 2-3 ימים, שזאת למעשה הסיבה העיקרית השנייה בגינה רציתי להגיע לקירגיזסטן.

הבעיה שהתחילה לפני 4 ימים, ממשיכה לקרום עור וגידים. אין לנו כסף. חייבים למצוא כספומט שעובד עם מסטרקארד.

אז שוב, הכל בלחץ. מגיעים להוסטל, הולכים מהר ל – CBT בשביל לעשות בוקינג לטראק כבר למחר. מרימים טלפון ומבררים באיזו עיירה הכי קרובה יש כספומט, ואם לא – במקרה הגרוע חוזרים ומחפשים בבישקק אחד כזה. אז ב – CBT  הובטח לנו שבצ'ולפן אטה יש כספומט. משוכלל ומתקדם. כזה שעובד עם מאסטר קארד. בדיוק אחד ! ואנחנו בלחץ של זמן. הבנקים נסגרים ב – 7 ויש עוד נסיעה של 3 שעות.
אז חוזרים להוסטל, אורזים מהר, תופסים מונית לתחנה המרכזית, ואז מונית שירות למרכז צ'ולפן אטה. יורדים מרכז העיר. מרכז ? פשוט רחוב ארוך עם כמה ספורות חנויות לאורכו. ועוד מדובר בעיירת הנופש של העשירים של קירגיזסטן !!

אני מתחיל לרוץ מצד לצד. מכספומט לכספומט.  מ – ATM אחד לשני. מבנק לבנק. והשעה מאוחרת. לאט לאט הבנקים נסגרים, ועדין שום כספומט שעובד עם מאסטרקארד. רק ויזה. רק פאקינג ויזה.  מה זה המקום הזה ??? ליעד נשארת מאחור עם התיקים בתחנה המרכזית, ואני מתרחק וללא אגורה עלי.
ואז, לפתע פתאום, מרחוק, בכספומט ה – 12 שעברתי, אני רוצה שלט קטן צהוב. מורכב מ – 3 עיגולים. נראה אייקון מוכר. התקווה חוזרת ומפעפעת בליבי.
מלא התרגשות, מצליב אצבעות, גם בידיים וגם ברגליים, ומכניס את כרטיס האשראי הצהוב. ופתאום, נפלטים להם 200 דולר מהקיר. איזה אושר !! יש קצת אוויר לנשימה !!
איזו הרגשה מזעזעת. ההרגשה של להיות בלי כסף. שיש אמצעי, אבל אין איך לממש אותו. תסכול.
ואז פתאום, צפירה. ועוד צפירה. ועוד צפירה. זוגתי, תפסה מרשוטקה, ובאה לחפש אותי בכספומטים. איזה כיף. תזמון מעולה.

מאסטר קארד !!

מאסטר קארד !!

תכלס, לא מבין את זה. איך, בשום מקום, לא בלמטייל, ולא בלונלי פלאנט לא טרחו לכתוב כתוב שהמדינה הזאת החליטה להחרים את מאסטרקארד ? כתבו מה אוכלים, מה זה חלב סוסים, איפה לישון, איפה לא לישון, איפה יש מקלחת עם מים חמים ואיפה לא. אבל את העובדה השולית שאין איך למשוך כסף במדינה לא חשבו לכתוב ??
ב – 36 מדינות כבר ביקרתי, ומעולם לא הייתי בסיטואציה כזאת. פשוט הזוי . רשמתי לעצמי, משימה ראשונה כשחוזרים לארץ – להזין טיפ בלמטייל !

ממשיכים בנסיעה, מדופנים בכמה שטרות מרשרשים, ומגיעים בלילה מאוחר לקוצ'קור.
ישנים ב – HomeStay  חביב, ובבוקר מתקתקים סידורים, סיור סוכניות, עמידה על המקח, אריזות תיקים, וב – 2 בצהריים כבר היינו באמצע הערבות המדבריות תקועים על שני סוסים.

בין לבין, שוב חזרנו לסוגיית הכסף, או יותר נכון הבעיה בהשגתו. הטראק עולה הרבה יותר ממה שחישבנו וחשבנו, ושוב נותרנו ללא דולרים כלל. אז פתחנו את כסף החירום של ליעד והתרוצצתי בין ה – CHANGEים והבנקים השונים.
ואז למדתי משהו חדש. מעבר לעובדה שהמדינה הטומטומית הזאת לא ממש שמעה על מהפיכת המאסטרקארד, מסתבר שהבנקים פה לא רוצים לפרוט שטרות קטנים של דולרים. ואני לא מתכוון לשטרות של דולר, אלא אפילו לשטרות של 20 ו – 50 דולר.
כל החיים שלי חינכו אותי שהכי טוב לנסוע לחול עם שטרות קטנים. פחות מזייפים אותם, יותר קל לפרוט כו' וכו'. ופה ? לא… הכל הפוך. ואצלי ? כמובן שהיו רק שטרות קטנים. מסרתי אותם לפקיד, ובבעתה הסתכלתי עליו מבצע עליהם סלקציה אכזרית. שטר אחד לצד ימין, ושטר אחד לצד שמאל. שטר אחד לצד ימין, ושטר אחד לשמאל… ואז, מסתבר, שלא רק שהם לא אוהבים שטרות קטנים, גם שטרות ישנים הם לא ממש מסמפטים. אז בשורה התחתונה, מתוך 100 דולר הבנק הראשי של העיר הסכים לפרוט לי רק 60. חרא קטן !! רציתי לצעוק עליו, בעברית, אנגלית, בספרדית, "יקירי, אני חושב ששכחת מי פה מדינת העולם השלישית !! אתה לא נמצא בסיטואציה שאתה יכול להגיד 'לא' לדולרים !!". אבל בכל זאת, הוא אמר "לא" החצוף.
אז נותרנו עם 40 דולר, בשטרות של 20, ישנים. מה עושים ? הולכים לשוק. לשוק השחור. שם, הסכימו לפרוט לנו אותם תודות לעמלה מכובדת… פשוט נפלא.

מוכרים דבש

אופים נאן

נאן

טוב. אז מה בתוכנית האומנותית להמשך הימים ?

טארק של 3 ימים, רכובים על סוס, במרכז קירגיזסטן. עולים לפס בגובה של 3,500 מטר, ויורדים לאגם סונג קול (Song Kol). ישנים ביורטות מקומיות, וחווים קצת אותנטיות.

ישנים ביורטות ? יורטה ? קללה בקירגיזית ?

היורטה היא משכן מסורתי שקיים כבר 2,000 שנה במרכז אסיה ומתאים לאורח החיים המסורתי של המונגולים ושאר עמי מרכז אסיה המבוססים על נוודות ורעיית צאן. התושבים הנוודים מתפרנסים בעיקר מגידול בקר ולכן חייבים לנדוד מספר פעמים בשנה בחיפוש אחר מים ומזון לבהמות. בערבות המרכז אסייתיות העשב הוא מקור החיים של הנוודים. על העשב ניזונות הבהמות של משק החי, ועל בהמות אלה ניזונים הנוודים. עובדה זו מחייבת אותם לגור בבית שאפשר לקחת אותו למסע. תכלס, הקירגיזיים מזכירים לי מאוד בדואים. עניין הנוודות, רעיית צאן, אוהלים, איסוף הקקי של הבהמות בשביל להבעיר איתו מדורות וכו וכו'… אם זה היה הפוך, והייתי תייר קירגיזי שמגיע לנגב לטיול, הייתי מתלהב באותה מדינה מהשבטים הנוודים הבדווים ועושה HomeStay באיזה אוהל רעוע ליד ערד. מרכז ג'ו אלון מעולם לא נראה קורץ יותר…

אז כמי שנוטה לנטות את ביתו בכל פעם במקום אחר, נאלצו עמי מרכז אסיה לפתח שיטת מגורים שקל לבנות, קל לפרק ולארוז, וקל להעמיס על בהמת משא ולהעביר למקום אחר. נוסף על כך, היה עליהם לפתח שיטת בנייה שחומרי הבנייה שלה מקומיים, זולים וזמינים.

היורטה עשויה מ"קירות" שאפשר לקפל או לגלגל אותם, ומ"קורות" דקות מעץ ששוזרים אותן כדי להחזיק את הקירות ולאפשר איזון של הבית. שלד הקירות עשוי כעין אקורדיון של כפיסי עץ שמתקפלים ונפתחים, כך שהם יוצרים מעין סורג שמורכב ממעוינים. את תקרת היורטה והרצפה שלה מרפדים במספר שכבות, חלקן אטומות וחלקן מחממות, כמו למשל שכבת לבד הנארגת מצמר כבשים ושערות של סוס.

היורטה מתאימה את עצמה למזג האוויר. אפשר להסיר שכבות ולהרים כמה אריגים מהגג כדי שהאוויר יחדור פנימה, כך שבכל מזג אוויר ובכל עונות השנה התחושה בתוכה נעימה.

לפתח שבקצה הגג, החלון אל השמים, יש חשיבות סמלית כה רבה בקרב עמי הערבה, עד שהוא התגלגל להופיע במרכז דגלה של קירגיזסטן המודרנית. את אקורדיון העץ, קורות הגג ויריעות הלבד אפשר לפרק, לקפל ולהעמיס על גבם של גמלים דו דבשתיים, יאקים או סוסים. המיומן במלאכת ההקמה של יורטה יכול לפרק או להרכיב אותה בתוך כשעתיים.

אז התחלנו לרכב. כמה מילים על המדריך רכיבה שלנו. המילה קצת מדריך גדולה עליו, היות והוא עצמו די קטן. מדובר בילד, שבדיוק עכשיו חגג את בר המצווה שלו, אוצר המילים האנגלי שלו מסתכם בשתי מילים בדיוק (Stop, ו – Hello), ואמור להוביל אותנו במדבר המקומי, ולדאוג לנו ולסוסים שלו. מרגיע מאוד…

אז מה היה לנו ?

ביום הראשון, רכיבה של 6 שעות. ארוכות ארוכות, שנכנסו לתוך הלילה הקפוא ולתוך הישבן הדואב והרגלים התשושות מהטראק האחרון. עלייה מרהיבה לפס, נקודת תצפית מרהיבה לא פחות על אגם סונג קול, ונופים מגניבים צחיחים.

קוצ'קור

קוצ'קור

קטע מדהים במדינה הזאת זה כמויות מכוניות הלאדה. איפה שלא מסתכלים – לאדה לאדה לאדה. וככל שהלאדה מקרטעת יותר, היא תימצא באזורים הזויים יותר ויותר. אפילו כאן, בגובה של 3,500 מטר, בין מקום שנקרא "שום מקום" למקום שנקרא "אין פה כלום" עקפה אותנו, ואת הסוס שלנו, לאדה, ועוד לאדה, ועוד לאדה.

קוצ'קור

פאטמה

בפס

אגם סונג קול – מהפס

דוהרים ליורטה

קוצ'קור

בלילה, לינה ביורטה מהממת עם בעלת בית מושלמת. הגענו קפואים מקור, רועדים, וחסרי יכולת להניע את המפרקים מהאגן ומטה ועם יכולת תלויה בספק להבאת ילדים. שלי ושל זוגתי. שזה חבל ומדאיג מאוד כמובן…. אבל בעלת הבית, או יותר נכון בעלת היורטה, ידעה מייד מה לעשות ואיך לתפעל אותנו. סדרה לנו מיטות, הדליקה אש לוהטת, הכינה אוכל – דגים מהאגם. פשוט מושלמת. בנוסף, הייתה לנו מחלת גבהים קטנה שהקשתה לנו מאוד על הנשימה ועל השינה. במצב כזה של מחלת גבהים, נסיון לשקוע לתוך שינה מעניק תחושה של מחנק וחוסר אונים מעיק. ומעבר לזה, חוסר היכולת לבצע נשימות עמוקות וארוכות מייצר תסכול מהול בלחץ. אבל חוצמזה, הכל בסדר.

מפשירים

מאמה יורטה

יורטה

יורטה

ביום השני – רכיבה נעימה לאורך אגם סונג קול. ושוב, לינה ביורטה מקומית ב – "יורטה סיטי". מדובר מקבץ של כמה עשרות יורטות. היות והגענו ממש ממש בסוף העונה, למעשה 5 ימים לפני קיפול כל היורטות, אז יורטה סיטי יחסית ריקה. עשרות רבות של יורטות כבר קופלו והוחזרו לכפרים ולמעשה כולם פה מתכוננים לחורף. בכל מקום שהייתה יורטה נותר עיגול מפליל על העשב, כאילו נחת פה עב"מ.

הנופים צחיחים וצהובים. המון דשא ועשבים צהובים צהובים. בתמונות שראיתי לפני הטיול, כל ההרים ירוקים אחרי החורף. ירוק ירוק, והמוני רועי צאן ברקע. עכשיו, לאחר סוף הקיץ, ובתחילתו של החורף כל הערבות התייבשו זה מכבר והצהיבו. האמת במידה מסויימת זה קצת מאכזב, מצד שני זה נוף מסוג אחר. בדיעבד, ביום למחרת, הצחיחות ותחילת החורף סיפקו חוויה אקסטראווגנזית אחרת.

יורטה סיטי

פנים היורטה

הגג הקשתי

כמה מפנק !

מנהלת היורטה היה אישה בת 17. למה אישה ? ילדה גדולה כזאת. תווי פנים אסיאתיים טיפוסיים. עצמות לחיים ענקיות ובולטות. עינים מלוכסנות. והיא אמנם בסך הכל בת 17, אולם מנהלת את עסקי היורטה ביד רמה. הבחורה יודעת כמה מילים באנגלית, שזה שינוי מרענן והיה ניתן לנהל איתה סוג של שיחה. משהו חשוב שלמדנו ממנה זה את המילה "ממממנוגה" ברוסית. משמעותה – הרבה. באיזה הקשר ? דיברנו על תיירים מישראל. אז היא סיפרה לנו שרק לפני שנתיים התחילו להגיע ישראלים לקירגיזסטן. הגיעו כמה ישראלים ספורים. גם שנה שעברה הגיעו מספר בודד של ישראלים. והשנה ? היא אמרה שהשנה הגיעו "מנוגה" ישראלים, מלוות בשריקת פליאה מודגשת. נו.. אין ספק שראיתי מנוגה ישראלים בטראק של אלטין אראשן.

מכינים ארוחת ערב

ארוחת ערב

יורטאי

אחרי הצהריים השמיים התקדרו בעננים אפורים כהים, והתחילו רוחות מטורפות. נעים זה לא היה, והוכרחנו להתחפר ביורטה שלנו ובשמיכות המפנקות שקיבלנו. בבוקר, הבנו למה.

בחלון השקוף הקטן שבגג היורטה ראינו קצת שלג. ליעד טענה שמדובר בסתם קרח בקטנה. ואז פתחנו את הדלת. ואז התגלה המחזה המרהיב באמת. המדבר של אתמול, האדמה הצהובה יבשה עם העשבים המתים – הפכה פניה. הכל הכל התמלא בשלג לבן לבן וטרי. שכבה של מספר סנטימטרים של שלג מרהיבים. ההרים שמסביב לאגם, אותם הרים יבשים שחצינו יום קודם – התמלאו כמויות שלג מטורפות. פשוט לא להאמין. בכל מקום שאנחנו נמצאים, אנחנו עוזבים כשיש שלג.

ברור שתוך שנייה התחלנו עם מלחמות שלג, מזחלות וכל מה שקשור במשקע המגניב הזה. ושנייה אחר כך הבנתי שעלולה להיות בעיה…. רכב אמור לפגוש אותנו בבוקר ולהחזיר אותנו לקוצ'קור. וזה סביר להניח שכבר לא יקרה, אבל – שווה לשמור על אופטימיות.

אחרי ששעת התייצבות הרכב עברה חלפה לה, הבנו שהרכב תקוע בהרים ולא יכול לעבור את הפס המושלג. הםם…. בעיה…

בטיול ארוך – למי אכפת. דווקא חוויה. קוראים ספר, ממתינים עוד יום ביורטה, אוכלים טוב וממשיכים ביום אחר. בטיול קצר, שבו כל הימים חשובים ומדודים, זאת קצת בעיה.
בעיה נוספת, שוב, אין לנו כסף. כזכור, אין בקוצ'קור כספומט, ויצאנו לטראק בחישוב כלכלי כזה שאנחנו מגיעים לבישקק עם יתרה של 5 דולר בהנחה ששם נמצא כספומט. בעיה גדולה. מה הקטע הזה של הכספומטים והכסף ראבק !!!!

שלג על יורטי !

שלג על יורטי !

זוחלים

בובה קירגיזית

במקרה, אך עם זאת לא במפתיע, מסוג המקריות שמתרחשת רק בטיולים ובחורים שכאלו, ערב לפני הגיעו זוג תיירים מהולנד עם גי'פ ונהג פרטי. אז ביקשנו יפה, ויחד איתם התחלנו במסענו המסוכן בחציית מהרי טיאן שאן המושלגים. תכלס, חוויה מסוכנת. אבל מסוג החוויות שברגע שהן נגמרות, אתה מבין כמה הן מדהימות. הרים שלמים ענקיים מושלגים ללא סוף, כאלו שרק לפני 24 שעות היו צחיחים וצהובים. וכל הר מפגין חווית שמימית ובתולית לכשעצמה. מדהים. בין לבין, גם היה לנו פנצ'ר, אבל זה כבר היה קטן עלינו. מה זה להחליף גלגל לג'יפ במינוס כמה מעלות כשיורד עליך שלג. בארץ זה הרי קורה לי לפחות פעם פעמיים בחודש…

ג'יפ חילוץ

המדבר של אתמול

מאמה יורטה

אפילו המברשות קפאו

פוסט הבא – בישקק (Bishkek)

פוסט קודם – בישקק (Bishkek)

אחרי לילה לא כיפי מידי בבישקק התחלנו בנסיעה ליעד הראשון והעיקרי – קראקול. מדובר בעיירה קטנה מסביב לאגב איסיק קול, ולמעשה ביעד הטיולים והטראקים המרכזי במדינה.
העיר קרקול נוסדה בשנת 1869. פירוש השם קרקול הוא יד שחורה. בתקופה הסובייטית נקראה Przhevalski על שמו של מגלה העולמות ניקולאי פרז`בלסקי הקבור על חוף איסקיקול. כיום מתגוררים בה כ- 70,000 תושבים.
אגם איסיק קול הוא האגם האלפיני השני בגודלו בעולם לאחר אגם טיטיקקה בבוליביה (שבו הייתי לפני 7 שנים שנראות כמו נצח). ההגדרה לאגם אלפיני אמנם נשמעת עמומה משהו, אבל בגדול מדובר באגם שנמצא די גבוה מעבר לקו הגבול של גדילת עצים או כלל שקר כלשהו בסגנון. בפועל, אגם איסיק קול הוא אכן גדול ונמצא בגובה של 2,000 מטר. מבחינתי, זה מספיק גבוה. קצת יותר מהחרמון.
עומקו של האגם 695 מטר (זה המון. עומקו של ים המלח למשל הוא קצת פחות מ – 400 מטרים), אורכו 170 קילומטר ורוחבו 70 קילומטר (מבחינתי הוא ממש גדול). מצפונו מתנשאים פסגותיו מעוטרות השלג של רכס טרסקי אלאטאו (Terskey Alatau) ומדרום אלו של רכס קונגיי אלאטאו (Kungey Alatau) . פירוש השם "איסיק קול" הוא "האגם החם". מימיו אומנם מגיעים בעונה הקרה לטמפרטורה של ארבע מעלות צלסיוס, אולם לעולם אינם קופאים. נהרות רבים זורמים אל האגם מהקרחונים שבהרים, ומזינים אותו במים צלולים וזכים. אמנם, יצא שלא נגענו במימי האגם, אולם בכביש הסובב אותו אין ספק שהוא נראה צלול ומזמין מאוד.
מתמקמים בהוסטל. סוג של HomeStay. מסביב רק הרים. הרים גבוהים. הרים נמוכים. אבל – הרים. פשוט מדהים. איפה שלא מסתכלים – הרים גבוהים גבוהים ומושלגים מושלגים. מדהים.


יוצאים לחפש את ה – CBT. כמה מילים לגבי ראשי התיבות הללו. משהו אחד טוב באמת שהמדינה הזאת עשתה, בצורה שכונתית אמנם אבל עשתה, זה להקים את סוכניות ה – CBT. היות וכל כך קשה לטייל פה בשל חוסר המידע, האנגלית ושאר שירותי התיירות הלוקים בחסר, אז ה – CBT מהווה חלופה לא רעה בכלל. מדובר בסוג של משהו מתחרה ל – Tourist Information רגיל בשילוב סוכנות טיולים יקרה. חבר'ה צעירים דוברי אנגלית מעולה מתפעלים את הארגון, ויש להם נציגות כמעט בכל עיר בקירגיזסטן. רוב הכספים שהם מגלגלים בשירותים שהם מוכרים מתחלקים בין המדינה, האופרטורים, המדריכים וכמובן גם הסוכנות עצמה, שהיא לכאורה ללא כוונת רווח. הרעיון יפה מאוד, הביצוע קצת פחות. המחירים שלהם קצת חורגים מסדר הרגיל, ונראה כאיל וכל אטרקציה שהם מארגנים מכוון תמחירית לשוק האמריקאי – כלומר, עמוס הדולרים.
בכל אופן, היום יום שבת. הכל די סגור ושומם פה, כולל ה – CBT. עם זאת, מצאנו סוג של סוכנות טיולים לחו"ל, שהסכימה למצוא לנו מדריך לטראק. טראק של 4 ימים לאזור שנקרא אלטין ארשאן.
העניין הוא, שכולם (כולם = כל מי שמצאנו דובר אנגלית בעיירה, יש כמובן ספורים כאלו) אמרנו לנו "טראק ? עכשיו ? אבל קר !! והכל שם מלא שלג, שלג ועוד שלג. אה, וגם קר נורא !!". האדם הראשון שאמר לנו את זה (עוד בארץ) – התעלמתי. האדם השני שאמר לנו – התחלתי לתהות ולדאוג. האדם השלישי שאמר לי את זה – שוב חזרתי להתעלם. אנחנו את הטראק הזה – עושים ! באנו לראות הרים ושלג, ואנחנו נראה אותם ! אז יהיה קר, למה מה קרה ?? בדיוק בשביל זה הבאתי פליז איכותי מהארץ. בסופו של דבר מצאנו מדריך מגמגם אנגלית צולעת, שהסכים עם חששות להצטרף אלינו לתור את הקור בהרים.

במקביל, ציינו את הארוחה המקומית הראשונה שלנו. כמו כל דבר רוסי לשעבר, הכל קשור פה בוודקה. אז כמובן, שיחד עם הארוחה, הצטרף לו צ'ייסר וודקה לוהטת וחורכת.

וודקה ראשונה

יום ראשון הגיע – וביום ראשון ישנה אטרקציה מרכזית בעיר – שוק החיות/בקר. מדובר למעשה באזור ענק בצד העיר, שאליו מגיעים משלל הכפרים שמסביב לקראקול וסוחרים בחיות. לא מדובר במסחר של גן חיות או ספארי, אלא פשוט מספר מצומצם של סוגי חיות (סוסים, פרות, כבשים חמור וכל בהמה שעוזת למשק הבית. בעיקר כאשר הבית שלך ממוקם בקירגיסטן ולא ברחוב הנביאים בתל אביב). ומדובר בהמוני חיות. אלפי כבשים, אלפי פרות וסוסים. איך בוחרים פה סחורה ? הרי הכל אותו הדבר ? איך יוצרים בידול משאר הסוחרים ? מוזר.

בנוסף, התחלנו להכיר את כובע הלבד המפורסם שהמוני קירגיזים הולכים איתו. סוג של כובע טמבל מקומי….

כובע טמבל קירגיזי

כובע טמבל קירגיזי

השוק הזה נראה כאילו הוא יצא מסצינה של בוראט. המון מכוניות ישנות, חבוטות ומאובקות. בכל מכונית דחוסות כבשים בבגאז', במושב האחורי, בקידמי. איפה שרק אפשר. שוק החיות של קראקול נחשב כאחד משווקי החיות הגדולים באסיה מסתבר. והאמת, הוא באמת די ענק. אז עוברים, ממששים חיות, בוחנים ובודקים, ומבררים מחירים. האמת, ממש זול פה. כמעט והתפתתי לקנות כבשה ולטמון אותה במוצ'ילה. מזל שליעד הייתה שם למנוע את זה..

וודקה לאדה

וודקה וודקה וודקה

כבשים כבשים כבשים

עוד כבשים

כבשים בבאגז' של בוראט

וזהו. מסתובבים קצת במרחבי העיר, רואים את הכנסייה הרוסית המקומית (בעלת הבצלצלים המוזהבים על מגדלי הפעמונים שזאת השיטה הטובה ביותר להלחם בהצטברות שלג שיורד פה בחורף ללא הפסקה), ומסגד שבנוי בצורה של פגודה סינית. אה ??
מדובר במסגד הבנוי מעץ, שנראה כמו מקדש בודהיסטי. המסגד נבנה בשנת 1904 והוא משמש את המוסלמים מהמיעוט הסיני המהווה כ – 6% מאוכלוסיית קירגיזסטן. המסגד נבנה ע"ש של איברהים חאג' שהצטיין במספר רב של קיום מצוות החאג'. אחד הייחודים של המסגד שהוא בנוי מעץ ואין בו כלל מסמרים. הקהילה הדונגנים שמוצאה סיני שאנשיה הנם סינים מוסלמים המדברים רוסית. לי זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה מה שכתוב בספרות….

כנסייה רוסית

מסגד סיני

טקילה עם תולעת, או דבש עם דבורה ?

עושים קניות

טוב. אז בוקר יום שני הגיע. נסיון להוציא כסף. אתמול, יום שבת, ניסינו להוציא כסף משני כספוטים – נסיון שכשל. בתקווה מהולה בידיעה שאני משלה את עצמי, הנחתי שזה קשור לעובדה שמדובר ביום שבת. ברור הרי שלמוסלמים אסור להוציא כסף ביום שבת, לא ? אפילו אם הם סונים…

יש 6 כספומטים בעיר. רצתי בין כולם. גם עם כרטיס המאסטרקארד שלי, וגם עם הכרטיס של ליעד. נאדה. גורנישט. הגעתי לסניף הבנק הראשי בעיר. בקצה העיר. שם, מצאתי מישהי,
שב – 3.5 מילים קלוקלות באנגלית הסבירה לי שאין כספומטים שעובדים עם מאסטר קארד. אבל "כתוב בלונלי שיש פה כספומטים כאלו !!" הקשתי עליה. "נו באמת" היא בטח חשבה לעצמה. "מה נפל עלי התייר השוקיסט הזה עכשיו על הבוקר". וכפועל יוצא, היא, נצר לחינוך רוסי טיפוסי, הנהנה באדישות והמשיכה לה לדרכה. לאחר עוד כמה מילים שהצלחתי לדלות מתושבת אחרת למדתי שעד לפני שנתיים היו פה כספומטים שעבדו עם מאסטרקארד, אבל אז משהו קרה, והשירות לא זמין יותר. זאת הסיבה, שעדיין יש אייקונים של מאסטרקארד מפוזרים סביב בתי העסק מסביב. בשורה התחתונה – רק ויזה עובדת פה. אפעס, אנחנו בבעיה.
בצעד אחרון נואש, שלפתי את פריט אספנות הארכיון מהמוצ'ילה – טרוואלרס צ'קס. כן כן. מדהים שעדיין יש לי דבר כזה, אולם כבר פעמיים הנושא עזר לי רבות בחו"ל. אבל פה ? לך תסביר לטומטומים האלה מה זה טרוולרס צ'קס ומה עושים עם זה. אחרי נסיון ההסבר הרביעי נשברתי וחזרתי עם הזנב בין הרגלים ונטול כסף מזומן. נדחה את נושא משיכת הכסף לאחרי הטראק.

מסיימים לארוז את המוצ'ילה. המדריך שלנו הגיע. איתו גם הפורטר. ובשעה טובה יוצאים לטראק לאלטין ארשאן. מדובר בטראק של 4 ימים לאורך הרי הטיאן שאן, שפירוש שמם – ההרים השמיימים. רכס הרי טְייֵן שָׁאן ("ההרים השמימיים"), הוא רכס הרים במרכז אסיה, מצפון וממערב למדבר טַקְלַמַקָאן באזור הגבול של קזחסטן, קירגיזסטן והמחוז האויגורי האוטונומי שינג'יאנג שבמערב סין.

רכס טיין שאן הוא חלק מחגורת ההימלאיה האורוגנית שנוצרה מהתנגשות הלוח ההודי והלוח האירו-אסיאתי בעידן הקנוזואי. הרכס הוא אחד מרכסי ההרים הארוכים ביותר במרכז אסיה ומשתרע על פני 2,800 ק"מ מזרחית לטשקנט שבאוזבקיסטן.
פסגת רכס טיין שאן היא "פיק פובדי" או "פיק פובדה" ("פסגת הניצחון"), הנמצאת בגובה 7,439 מטר מעל פני הים והיא הנקודה הגבוהה ביותר בקירגיזסטן, הנמצאת על הגבול עם סין.
הפסגה השנייה בגובהה של רכס טיין שאן היא "חאן טנגרי" ("אדון הרוחות"), הנמצאת בגובה של 7,010 מטר מעל פני הים ועל הגבול בין קזחסטן וקירגיזסטן. מטפסי הרים סיווגו את הפסגות האלה כשתי הפסגות הצפוניות ביותר בעלות גובה של יותר מ-7,000 מטר בעולם.


מדובר טראק לא קל. כמו בפטגוניה. סוחבים אוכל על הגב ל – 4 ימים, מטהרים מים, ישנים באוהל בכפור. לא קל, אבל הכי הכי מלהיב שיש. תכלס, מדובר באחת משתי הסיבות העיקריות שבגינן השתוקקתי להגיע לקירגיזסטן (השנייה זה אוהלי נוודים – יורטות). מתחילים בגובה של כ – 1,900 מטר, ומטפסים עד לפס בגובה של 3,900 ולאחריו חוזרים לקאראקול. קלי קלות זה לא.
מתחילים לצעוד וכמובן פוגשים מספר תיירים. יש מכנה אחד משותף לכולם – ישראלים כמובן. ואני לתומי חשבתי שנחזיק בתואר המפוקפק בעיני אחדים, והמגניב ביותר בעיני שלי "המוצ'לרים הראשונים (כמעט) שטירקו בקירגיזסטן". מסתבר שטעיתי. פוגשים עוד ועוד ישראלים, ובעצם – פוגשים אך ורק ישראלים !.
פגשנו גם אב ובנו, שנסעו בחגים ביחד לעשות טראק ארוך יותר של כ – 10 ימים ולסיים במעיינות החמים של אלטין אשראן. אולם, באמצע הטראק הם הגיעו לפס בלתי עביר מבחינת כמות השלג. אז הם חזרו והתחילו את הצד שלנו של הטראק. הסיפור קצת הדאיג אותי, אבל עשיתי מה שאני תמיד, ולרוב גם תמיד עובד, עושה כשצצות בעיות מסוג אלה – התעלמתי והמשכתי הלאה…
היום הראשון ברובו היה יום פנאן. מישור, נהר כחול עמוק, הרים מיוערים. ואז עלייה ועלייה והופ צנחו להן הטמפורטורות, והגענו למחנה בגובה של כמעט 3,000 מטר. בדרך, הספקנו לפגוש כמה תיירים שסיפרו לנו שהם הגיעו לפס וחזרו לכשעומת שבאו. הם טענו שהשלג הגיע להם עד החזה. ההםםם… מדובר היה בזוג תיירים גרמניים (מפתיע, אבל פגשנו תיירים לא ישראלים..) בגובה של עץ אקליפטוס מצוי. החזה אצלם מגיע לי הרבה הרבה מעל הראש. זה לא נשמע מעודד בכלל. פתאום, סוכני הטיולים שהתריעו בפנינו לא לצאת לטראק חזרו וצצו לי במחשבות עם נבואת הזעם שלהם ("קר… יש שלג…קר.."). גם הפעם, בחרתי להתעלם ולשמור על אופטימיות. אה, וגם עדיף שליעד לא תשמע… הטיפוס על העליות מספיק לה כרגע.

קראקול

סנאי

לילה ראשון באוהל..

קראקול

ביום השני, שוב עלייה. מפתיע באמת… ממשיכים, בעלייה, למעלה, ומגיעים ללגונה אלא-קול. וואו וואו ! מהמם מהמם מהמם !
סוף סוף, ראיתי לגונה, בצבע ירוק עז, גדולה, מתחת להרים מושלגים – כמו בפטגוניה, אבל לא שם. מהממת. הצבעים, הצלילות, השקט המטורף.
ממשיכים לטפס, לפי הכיוון הכללי, שאומר – דוך למעלה לשמיים, עד לגובה של 3,900 מטר. בעלייה הזאת, עברנו, ב – 3 שעות, שמש, גשם, קצת שלג – ממש שנה שלמה של עונות שנה. מזג האוויר פה פשוט משוגע.

הרי טיאן שאן

אגם אלה קול

אגם אלה קול

אגם אלה קול

ואז, הגענו לפס. גם פה – מטורף מטורף. כל כך יפה פה ! האצבע לא יכולה להפסיק לצוד את הנוף עם המצלמה. עוד ועוד תמונות. מי לעזאזאל ימיין אותן אחר כך ??
הפס הוא בתכלס נקודת תצפית מטורפת על לגונת אלא-קול מצד אחד, ומצד שני מדרון עצום עצום של שלג. שלג טרי. לבן לבן.
אותו שלג שהתיירים הגרמניים בגובה של עץ אמרו שהגיע להם עד החזה. מוזר. כי הוא לא באמת כל כך גבוה. לא ברור. מדובר בנקודת תצפית מגניבה מאוד. רואים את כל הרי טיאן שאן שמעבר ללגונה כמעט עד סין (או לפחות ככה דמיינתי לעצמי…). אוסף עצום של פיקים מושלגים. עוד ועוד.
נקודת הפס הינה מסוג הנקודות שאתה אומר לעצמך "וואלה ראבק. כל הטיפוס המחורבן, מחלת הגבהים, הקור, האבק הלכלוך – כל המאמץ הזה בשביל 5 דקות של נוף. אבל זה שווה את זה !!". אמנם, חלקנו, ואני לא אנקוט בשמות, הגיעו מעולפים לאותה נקודה, אבל אחרי כמה דקות של התאוששות ומסתבר שהמאמץ המופלא השתלם.

מעולפים

הפס

אלה קול

אושר עילאי

משהו מרהיב נוסף ממש בפס הגובה – מצד אחד אדמה חשופה מלאת חול ואבנים, ומהצד השני כל המדרון מלא מלא בשלג. ואז, החלטנו לבצע את מעשה פוקון בהר הגעש ויאריקה, שבעברית צחה המשמעות היא להתגלש את כל המדרון למטה. למעלה מ – 200 מטר של גליצ'ות על השלג. עם המוצ'ילות, עם מקלות ההליכה, האבנים החבויות בשלג. טאבולה ראסה. וזה מגניב !! טיפוס שארך למעלה משעתיים, הפך להחלקה מרהיבה בשלג של 5 דקות. התרגשות ואדרנלין מטורף.

מתחילים בגלישה

גולשים על הגלים…

ליעד גולשת

שלג ועוד קצת שלג

ועוד המון שלג

הליכה קצרה ומגיעים לעמק בו נעשה את הלילה. היום ערב יום כיפור, והגיע הזמן לבשל ארוחה מפסקת. מה בתפריט ? נודלס עם אבקת מרק, טונה חרוכה על הגזייה, קידוש וברכות עם קוקה קולה קרה (לא כי היה מקרר, אלא כי פשוט היה ממש ממש קר).

אחד הדברים המגניבים בטראקים מהסוג של האוהלים, שמשעה ממש מוקדמת – אין מה לעשות. מקימים אוהלים, מבשלים ארוחת ערב, ומהר מאוד לפני שנהיה קפוא לגמרי מתחפרים בשק"שים ונותנים לגוף קצת מנוחה. וגם פה, מהר מאוד סיימנו את הארוחה, מילאתי את סיר הבישול במים על מנת שהשאריות יירדו בקלות יותר מחר בבוקר, והתכסנו בכל השכבות שהבאנו איתנו כי התחיל להיות ממש ממש קשר. במושג "כל השכבות" אני מתכוון (במקרה של ליעד כמובן…) לגעטקס, טריינניג, גרביים, חולצה קצרה, חולצה ארוכה, פליז, כפפות, כובע, צעיף ועוד פליז מעל הראש. אמרתי כבר שהיה ממש ממש קר ?? ואז, פתאום פתיתים לבנים ירדו מהשמיים.. שלג !!
בבוקר התעוררנו לתוך איגלו קטן. כל כר הדשא שהיה סביבנו הלבין, ולא מזקנה. הסיר שמילאתי אתמול במים, קפא למוות. ואני ? אני התרגשתי כמו ילד קטן מתלהב. אבל זה כיף 🙂

אוהל לפני שלג

אוהל אחרי שלג

ארוחה מפסקת

קראקול

וזהו. קמים ליום אחרון של הליכה. מגמה כללית – ירידה. הירוק חוזר לשלוט. לאט לאט השלג נעלם. מגיעים לקו הגובה של עצי האשוח שמתחילים לצוץ בכל פינה. נהרות של שלג נמס והפסגות המושלגות הופכות להיות מרוחקות אך עם זאת צופות. כאילו בוחנות. מגיעים לתחנה האחרונה – אלטין אראשאן. פה, בישלתי את ארוחת סוף הצום, ופה גם המתין בונוס קטן – פירוש שם המקום הינו "במעיין החם המוזהב". וזה בדיוק הפינוק. מעיינות חמים חמים כשמסביב הכל קר קר. פינוק.

הר האוהל

המעיינות החמים

קראקול

נעילת צום

אוספים תפ"א

קראקול

תמונת סוף טראק

לסיכומו של טראק – היה פשוט מעולה. התמזל מזלנו בצורה נפלאה עם מזג אוויר מושלם, יחסית לסיכון שלקחנו. היה המון שלג בדיוק כמו שאני אוהב. הרים ופיקים מדהימים, נהרות של קרחונים מופשרים, חווית פס בלתי נשכחת. פשוט זכינו חוויה !

פוסט הבא – קוצ'קור (Kochkor)

פוסט קודם – פתיחה

השנה זאת שנה עמוסת חו"ל. תכלס, זה מגניב נורא. כן ירבו שנים כאלו. חבל שזה יקר כל כך. הכי טוב להיות עשיר, בריא ומובטל. חבל שאני לא. אבל שאיפות בחיים זה חשוב.
אבל בשורה התחתונה, סוף סוף הגיע חו"ל נורמלי ואמיתי. בנורמלי אני מתכוון שדה תעופה מעופש עם שירותי חור מטונפים עם פנטזיות לא ממומשות על מקלחות חמות ומפקנות. אבל איזה כיף !! סוף סוף קצת מדינת עולם שלישי.

"קירגיזסטן ? מה זה ? איפה זה ? המצאת מדינה ? מה קשור ?" אלו רוב השאלות שקיבלתי כשסיפרתי שזה היעד הבא שלי. אני מודה, גם אני, עד לפני 5 שנים, בבורותי הגדולה בכלל לא ידעתי שיש מדינה כזאת בעולם. אולם, הודות לשכן קירגיזי (באר שבעי) גיליתי על המקום המיוחד הזה.
אז למה לנסוע למדינה שרוב האנשים שסיפרתי להם עליה היו בטוחים שהמצאתי ארץ או שפשוט עישנתי משהו לא חוקי שגרם לי להזיות לא ברור ??
מלפני 5 שנים, אחרי אותו מפגש עם שכן קירגיזי, בתוספת עזרה לא קטנה של גוגל תמונות, פיתחתי כמיהה קטנה להגיע למקום. בנוסף, לאחר ביקור אלוהי בגיאורגיה, הכמיהה רק צמחה וגדלה. לראות עוד מדינת נופים מטורפים בסגנון דומה, תרבות רוסית משחיתה, וכמובן דרך המשי הנפלאה.

התחלנו, זוגתי שתחייה שהחליטה לזרום איתי בשגעון ועל כך כל הכבוד לה ואני, בטיסת לילה למוסקווה, ומשם לקירגיזסטן. טיסה של שעות ארוכות ארוכות, למרות שהמרחק לא גדול כל כך. ככה זה כשאין שלום והמון המון מוסלמים פונדלמניסטיים טאליבאניים בדרך.
נחיתת אחר הצהריים זריזה בבישקק, והגענו להוסטל שלנו. ההםם… מדובר בהוסטל, עם המלצות בלונלי, שתקוע ממש מאחורי התחנה המרכזית הקטנה של בישקק. המלצות אני לא בטוח שהייתי נותן למקום, אבל למזלנו הזמנו את החדר הפרטי. למה מזל ? כי מסתבר שיש רק דורמיטוריס, אוהלים על הרצפה בגינה, ואוהל גדול (יורטה) בגינה. בשלב הזה, היורטה עוד נראתה לנו אותנטית ומגניבה. בעתיד, היא כבר לא תראה כזאת קורצת…. וחדר פרטי ? סוג של תא של 2*2. נראה לי שאפילו ליגאל עמיר יש תנאי כליאה טובים יותר.


היה יום שישי, והתחשק לי לקפוץ לאחד מבתי הכנסת שעוד נותרו בקירגיזסטן, ונותרו כמה שעות של אור, אז כיתתנו קצת את רגלינו, וגם תפסנו את המרשוטקה הראשונה שלנו (מונית שירות מקומית) עד שהגענו למקום.
בית הכנסת היה כמובן נעול ומסוגר, וללא שום סממן זיהוי יהודי כלשהו, אבל אם מציצים קצת מהחלונות ניתן לראות כמה כתובות בעברית ומגן דוד זהוי. מילא. ואני כבר בניתי על תפילת שישי מגניבה, ואולי גם קצת אוכל יהודי מקומי.

בישקק לא ממש נתנה לי הרגשה טובה. הזנחה בכל פינה, טינופת, אפורה, וקר. אשכרה קר. והיה כל כך חם ולח בארץ שטסנו !! משהו נוסף, הכל חשוך פה. קטע מטורף. מהרגע שהשמש שוקעת אין אור. פשוט אפילה. נראה כאילו הקירגיזים לא ממש מאמינים בתאורת רחוב. חסכון בחשמל או סתם תודעת שירות אזרחית מעפנה ? אני כנראה הייתי הולך על האופציה השנייה. בכל אופן, אני מקווה שההרגשה תשתפר.

אבל רגע, קצת היסטוריה לפני, תודות לצור שיזף וויקיפדיה כמובן.
קירגיזסטן היא הקטנה בין הרפובליקות החדשות של מרכז אסיה וחלק מנתיבי דרך המשי עברו בתחומה לאורך 2000 השנים האחרונות. תרגום שמה הוא ארץ הקירגיזים.
קירגיזסטן היא במקורה מדינה קולוניאלית שהוקמה על ידי לנין וסטאלין על מנת לבתר את מה שהיה, עד לסופה של מלחמת האזרחים הרוסית ב- 1922, חאנת בוכרה. כך גם נראים הגבולות הישרים על המפה שאינם מתחשבים בקבוצות האוכלוסייה השונות (די מזכיר את חלוקת הגבולות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון הודות לשלטון הבריטי לשעבר המתחשב כל כך).

בשל העובדה שלנין הקים למעשה את קירגיזסטן, לתושבים נשארה פינה מאוד מאוד חמה בלב לצורר. בלא מעט בתים ראינו פסלים, תמונות ושאר אלמנטי האדרה לרוצח ההמונים הזה. כמובן שגם ברחובות, ממוקמים לא מעט פסלי ענק לדיקטטור הגדול. הנושא הזה מנוגד למעשה לקיים בגיאורגיה. אפילו בגיאורגיה, שסטלין נולד בה, מצניעים את העובדה, ואפילו בגורי, העיר בה סטלין נולד, חיסלו לפני כשנה את הפסל היחיד שלו שנותר ברחובות.

הקבוצות האתניות המרכיבות את המדינה הן: קירגיזים 50%, אוזבקים כ- 20%, טג`יקים 10%, רוסים 10%. טאטרים, מעט מאוד יהודים וטורקמנים מהווים את יתרת האחוזים הנותרים.
חלק מהתושבים הנקראים קירגיזים אינם קירגיזים למעשה, וזאת מכיוון שבמפקד שנערך עם סופה של מלחמת האזרחים, מי שלא הצהיר שהוא קירגיזי, הוגלה למקום בו ישבה הקבוצה האתנית שלו. רבים מתושבי אוש למשל, שהם טג`יקים במוצאם, הצהירו עם תום מלחמת האזרחים שהם קירגיזים כדי שלא יועתקו ממקומם.
בין השנים 1922 ועד 1991 הייתה קירגיזסטן חלק מברית המועצות ומאז 1991 הפכה לרפובליקה עצמאית שבירתה בישקק, שנקרא לשעבר פרונזה. הערים החשובות בקירגיזסטן הן: בישקק, אוש, אוזגנד.
קירגיזסטן גובלת במזרח בטורקמניסטאן הסינית, בדרום בטג`יקיסטאן, במערב באוזבקיסטאן ובצפון בקזחסטאן. מדינה חילונית שבה הפרדה של דת ממדינה. האסלאם מתון ובא לידי ביטוי בעיקר בבקעת פרגנה.
קירגיזסטן היא מההרריות שברפובליקות המרכז אסיאניות והקטנה שביניהן. היא תחומה במזרח על ידי רכסי הטיאן שן – הרי השמים ומדרום להם ברכס הפמיר- גג העולם.
רוב האוכלוסייה מוסלמית סונית (כ- 85%) אם כי הדת נינוחה מאד. יש מיעוט של מוסלמים שיעים (בעיקר טג`יקים) ונוצרים – אוכלוסיה רוסית בעיקרה שהיגרה למרכז אסיה בשל סיבות מסחריות וכן עם ההגירה הרוסית גדולה במלחמת העולם ה- 2 כשהרוסים העמיסו את מפעלי התעשייה הגדולים מאזור מוסקבה על רכבות והעבירו אותם למרכז אסיה. באתר אינטרנט שקר כלשהו קראתי שיש פחות מסגדים בכל קירגיזסטן מאשר בתל אביב. המשפט נשמע לי קצת הזוי, אבל נשמע משכנע מספיק בשביל להגיד למשפחה שהכל בסדר שם ואין מה לדאוג, והמדינה אמנם מוסלמית אבל הכל בשליטה. בדיעבד, עם כמות המסגדים שראינו, הבנתי שהמשפט באמת מצוץ מהאצבע, או שהוא היה רלוונטי בימים שעוד גורבצ'וב שלט במדינה. מצד שני, כמות המסגדים לא מעידה על חוסר נינוחות או הרגשה לא נעימה ששוררת בהקשר הזה.

בלילה הראשון, גילינו מסעדת פועלים מוזנחת שתקועה לה מאחורי התחנה המרכזית. כמו כל דבר, מסעדת הפועלים הזאת נהייתה מסעדת הבית שלנו. פה גם אכלנו לראשונה את המומואים הנפאלים/דים סאם/ חינקאלי הגיאורגי / קרפעלך המקומי. רק שבקירגיזסטן קוראים לזה מנטי (Manti). כמו בכל מקום אחר בעולם, גם פה, המומואים, אה סליחה – המנטי, פשוט מעולים מעולים מעולים.

אז יאללה. אחרי ההסבר הקצר מתחילים לטייל ולצבור חוויות וזכרונות חדשים.

פוסט הבא – קראקול (Karakol)

&nbsp

תכלס, מדהים שם. מהקצת שראיתי, פשוט מדהים. נופי מדבר מעולים, המון מים, צמחיה, ואפילו חיות !
הטיול המאורגן עצמו היה מעולה. הרגשה מוזרה לא לקחת אחריות על הארגון, על המסלול. יש בזה משהו מאוד נוח. קבוצה מעולה של מטיבי לכת, ומדריך מקצועי ומקצועני.
יחסית, לא ממש יצא לנו לפגוש את הירדנים. היינו די מנותקים. במדבר, ברור שלא פגשנו נפש חיה, במלון אפילו העובדים הם לא ירדנים אלא עובדים זרים של הירדנים (אירוני משהו), והקצת שפגשנו היו במדאבא. אז בהתחלה היה מביך/מפחיד להגיד שאנחנו מישראל. אבל אחרי כמה דקות כל הפחד התפוגג. בשלב מסויים אפילו הייתי גאה להגיד "אני " אני מישראל". אז נכון. ברור שצריך משוגע אחד שיהרוס הכל ויהפוך את הקערה על פיה, אבל לרגע, הכל נראה תמים כל כך. הגיוני כל כך. ממש חזון המזרח תיכון החדש של שמעון פרס בהתגלמותו. ירדן כל כך קרובה, לא הכי קלה להגעה (ושוב, מסיבות בטחוניות מעפנות), זולה וקלה לטיול.

יש לי הרגשה שעוד ניפגש !

סרטון מסכם

דורון מסכם את הטיול

קצת תמונות

פיקאסה