פוסט קודם – אקוודור סיכום מדיני

טוב, אז לאחר 3 שבועות באקדוודור החלטנו לעבור לפרו בהחלטה של שעה. חזרנו מינדו, עפנו בחזרה לקיטו לארוז מהר ולתפוס את אוטובוס הלילה לפרו.
דרך חתחתים עברנו, ודי מבאסת למען האמת. מונית מקיטו למסוף האוטובוסים. אוטובוס לילה (מ-צ-ו-י-ן) לעיר בשם מצ'אלה (Machala), שהגענו 3 שעות קודם לכן לוודא שיש מקומות, והובטח לנו שיש.
אבל, אף פעם, אף פעם, אסור להאמין לאך אחד.
הגענו 40 דקות קודם וכמובן שלא היינו לנו מקומות. אחרי שכבר ארזנו את כל המוצי'לות, נסחבנו איתן, בגשם, בקור, נפרדנו בשמחה ובחדווה מהמלון המחורבן שהיינו בו ולא סבלנו אותו, ו – גורנישט. צריך לחזור למלון.
מזל שבחורה שקנתה כבר מקום, שמעה את תחינותינו, והחליטה כך פתאום למכור לנו את כרטיסה, ולאחר מספר ויכוחים ותחינות לקופאית, הפלא ופלא, נמצא לנו מקום נוסף.
10 שעות.
משם, אוטובוס נוסף לעיר הגבול בשם לאנוויס. שעה.
החתמת דרכונים. משם מונית עד לגבול ממש. מחליפים קצת כסף ברחוב לכסף פרואני. חוצים את הגבול (שהוא בעצם סתם חתיכת גשר קטן…מאוד פשוט העניין הזה). עד היום הייתי בסביבות 15 מדינות, וזו בהחלט הייתה הפעם הראשונה שחציתי גבול ברגל. לאחר מכן, מונית נוספת להחתמת דרכונים חדשה.
ואחר כך, שוב מונית לעיר גבול מסריחה מסריחה בפרו בשם טומבס (Tumbes). ולאחר מכן נסיעה של שעתיים במיניבוס מסריח עוד יותר לעיירה חוף בשם מנקורה (Mancora), ובשעה טובה ומוצלחת שם היה מעוז חפצנו, שעליו אפשר לקרוא בדף של פרו.
סה"כ 16 שעות, 7 כלי רכב שונים, מליון תחמנים פרואנים ואקוודוריאנים שמנסים ל"עזור לנו", והמון המון חששות שנגיע לפרו לא עם כל הרכוש שנכנסו לאקוודור, אבל לשמחתנו – התבדנו.

פוסט הבא – פרו פתיחה

פוסט קודם – איי גלאפאגוס

טוב. אז לאחר ספארי ימי בגלאפגוס, החלטנו לצאת ולהחכים מעט בתחום הציפורים.
גילינו עיירה, שלא מופיעה כלל בלונלי פלנאט (שהוא די מעפן למען האמת), צפונית לאקוודור והחלטנו להצפין אליה. שמה באקוודוור – מינדו.
מינדו היא מסוג העיירות שאתה תוהה לעצמך – מה היה פה קודם ? תיירים או תושבים ?
במקרה של מינדו, התשובה די פשוטה – הציפורים. לאחריהן הגיעו הצפרים, ולאחריהם התושבים. מינדו הינה עיירה קטנה קטנה. מזכירה עיירת מערב פרוע. כל כולה בתי עץ יפים, שבהם מתגוררים התושבים בחדר אחד בדרך כלל, ואת שאר חדרי העץ משכירים לתיירים שבאים לצפות בציפורים שמסביב.
ציפורים ? באמת ? אז מסתבר שתחביב הצפייה בציפורים נפוץ מאוד בעולם, עד כדי כך שיש תחרויות צפייה.

ולמה במינדו ? מינדו נמצאת בלב ליבו של גונג'ל עבות עם בלי סוף אוכל, שהתנחלו סביבו טונות של ציפורים. מינדו הנו אחד האתרים הנפוצים בעולם לצפייה בציפורים, בשל הסוגים הרבים המאפיינים אותה – כ – 500 סוגים שונים, ושזיכו אותה פעמים רבות בתואר הנכסף "אתר הצפייה הטוב בעולם".

אז מה עשינו פה ?
יש במקום מספר חוות פרפרים יפות שם ראינו סוגים רבים של פרפרים, ואפילו את כל תהליך החיים שלהם – ביצה, זחל, גולם ופרפר, כולל היציאה של הפרפר מהגולם. די מגניב למען האמת.
חוות סחלבים קטנה (שהיה די מעפן למען האמת….אבל נו..דולר..לא ניכנס ?), והמטרה העיקרית – סיור צפייה בציפורים.
הליכה של איזה 7 שעות עם צפר, שיש לו ראיית נץ לא נורמלית. אין ספק שבלעדיו, הדבר הקרוב ביותר לציפור שהיינו רואים היה הקקי שלהם…. היה די מגניב. ראינו 30 סוגים של תוכים, תוכנים, יונקי דבש ועוד כל מיני שידעתי, אבל עכשיו אין לי מושג איך קוראים להם בכלל.

תוכנים טיפוסיים על צמרות הג'ונגל

פוסט הבא – סיכום מדיני 

פוסט קודם – אוטאבלו

טוב. אז בשעה טוב התחלנו היום את האתר המדובר – איי גלאפגוס, שהוא הוא הסיבה העיקרית שהתחלנו את הטיול מאקוודור בכלל. אחד משני העוגנים היחידם בטיול.
אז אני אתחיל מהסוף – היה מ-ד-ה-י-ם !!!! זה אמנם היה השבוע היקר בחיי (כמעט משכורת שלמה) אבל שווה כל גרוש.

עכשיו אתחיל מהסבר "קצר" (שאפשר לדלג עליו), שאת רובו דווקא למדתי בקורס המעניין היחיד בתואר שלי – נדידת יבשות (חגי – ידעתי שזה יביא תועלת מתישהו..)

אז ככה. גלאפגוס (שפירוש השם זה בעצם צבי ענק) הינו קבוצה של 42 איים באוקיינוס השקט (חלקם בגודל של סלע), במרחק של 1000 קילומטר מערבית לאקוודור. בגלל קרבתם היחסית לאוקוודור, היא המדינה שזכתה בשטח (אצלם זה הרבה יותר פשוט מהשטחים שלנו).

מה מיוחד באיים בעצם ? אז ככה. כאן, אלפרד וגנר ותאוריית טקטוניקת הלוחות שלו, שפירסם בשנת 1864 (אם אני לא טועה) נכנסים לתמונה. במרחבי קרום כדור הארץ יש נקודות שנקראות HOT SPOT, ואין קשר לאינטרנט פה. בנקודות הללו, יש קירבה יחסית ללבה של פנים כדור הארץ, ועם כן קרום כדור הארץ נבקע שם, ועלולים להיווצר הרי געש תת מימיים, התרוממות קרקע בזלתית, היווצרות של הרי געש מעל פני המים עד כדי הווצרות חלקים יבשתיים באמצע האוקיינוס. בנוסף, הלוחות הטקוטוניים המרכיבים את כדור הארץ נמצאים בתנועה מתמדת, ועל כן אותם איים-הרי געש שנוצרו נעים יחד עם הלוחות וזזים מאותן נקודות חמות. ומעל אותן נקודות חמות נוצרים שוב איים חדשים. האיים שזזו יחד עם הלוחות הטקטוניים נהיים בסופו של דבר גושי סלעים הנשחקים שוב ושוב על ידי הים והרוחות, אין התפרצויות געשיות אשר מוסיפות ומעבות את הקרקע, ועל כן גוועים להם לאיטם, עד אשר הם שוקעים בחזרה אל מתחת לפני הים.

וכך בדיוק נוצרו איי גלאפגוס, הפיליפנים ועוד כמה אזורים דומים ברחבי הגלובוס. האי הצעיר ביותר בגלפאגוס הינו בן 750,000 מליון שנה. הזקן ביותר הינו בן 4 מליון שנים. וגילו איים בארכיפלג השקועים מתחת לפני הים בני כ – 10 מליון שנה.

אז מה מיוחד באיים הללו בכל זאת ? האיים נקראים "המעבדה של האבולוציה". היות, והאיים היו נטושים רוב ימי חייהם ומעולם לא היו קרובים ליבשת כלשהיא, חיי טבע רבים, בעיקר חיות דו-חיים (ציפורים, אריות ים וכדומה), התמקמו להם באיים והתפתחו בצורה אבולוציונית נפרדת. מעבר לכך, דרווין בכבודו ובעצמו הגיע לאיים בשנת 1835, עבד שם כמה שנים בתצפיות שונות על מיני החיות שם, ובעקבות מחקרו פרסם בשנת 1859 את התאורייה המפורסמת שלו.

טוב. אז לאחר הנאום הארוך, מה ראינו ועשינו שם כל כך הרבה ימים ?

אז כנראה שלא ציפיתי לנוף כזה, אבל האיים הם סה"כ די גועל נפש. האיים הם מדבר צחיח בלב אוקיינוס עצום בגודלו. אדמה יבשה לרוב, מליון קקטוסי קישקשתא ועוד כל מיני סוגים, שום מים מתוקים, קצת ירוק, קצת עצים שבעונה הזאת הם כולם ללא עלים. בשורה התחתונה – הרגשתי כאילו חזרתי הביתה לבאר שבע. חוץ מגמלים. אמנם לא ציפיתי לעצי קוקוס ענקיים, חופים לבנבנים אינסופיים, ונערות אקוודורניות חתיכות שיגישו לי מיץ פאפיה עם מטריה קטנה בפנים, אבל בהחלט שציפיתי למשהו קצת יותר חיי ממה שראינו.

אבל, אחרי שמתרגלים לנוף, מתחילים להעריך את היופי המדהים שבו. נהרות לבה של כמה עשרות שנים, בין הרי געש של מאות ואלפי שנים, ומגוון חיות אינסופיים, שהתאקלמו באיים ובתנאי המחייה הנוראיים שם והתפתחו לכדי מושבות שלמות.

אז שוב. מה בתכלס ? סגרנו על דיל מקיטו, שדי רימו אותנו בדיל הזה (לקח – הישראלים תמיד רמאים !!), וטסנו לאיים. נוחתים, ומקבלת את פנינו בברכה איגואנה, שלמען האמת זו חיה בהחלט מהמכוערות שיש. לאחר שהתייבשנו שם לבד שעתייים, מצאנו את הקבוצה שלנו, ואת המדריך המחורבן שזכינו לו, והתחלנו במסע הארוך משדה התעופה באיים אל עבר עיר הנמל המרכזית ובה מירב התושבים – פורטון איורו (PUERTO AYORA). לקחו אותנו לסיבוב התחלתי, לשטוף את העיניים בכמה צבי ענק. כולם מעל גיל 100, שוקלים למעלה מ – 250 קילו (פי 3000 מהמשקל שבו הם נולדים).

לאחר מכן הגענו לספינה שלנו. מה הכוונה ? הטיול עצמו הוא 8 ימים בספינה שבה שטים בלילות, ולפעמים גם בימים, ובכל יום מגיעים לאי אחר, ומסתבר שלכל אי יש את הייחוד שלו.

ספינה ? קליפת אגוז !!!! אוניית מעפילים ! זוועה ! היינו קבוצה של 10 מטיילים, עם צוות של 6 איש, באמבטיה עשוייה מעץ, שכל גל גורם לקורות ולמסמרים בו לחרוק בצורה מאיימת משהו.

8 ימים ? בספינה ?? מה עושים שם ? אז שטים מידי פעם, שוטפים את העיניים באינסופיות המדהימה של האוקיינוס, אוכלים 3 ארוחות בשריות ביום (היה מצוין !! הטבח הכי טוב שפגשתי עד היום ! מה גם שניר לא אכל את רוב האוכל שלו אז בעצם לי היו 6 ארוחות ביום…), מגיעים לאי, יורדים, רואים בכל פעם חיות חדשות (אריות ים, כלבי ים, איגוניות על כלל הסוגים, צבי ענק, פלמינגו, ציפורים מסוגים שונים ועוד ועוד ועוד), פעם ביום לערך משנקרלים כל פעם במקום מדהים עוד יותר וחוזרים לעוד ארוחה והרבה הרבה שינה בין לבין. שגרת חיים לא רעה בכלל.

משנרקלים ? אני ? אז מסתבר שהבריכה ברמת אפעל הוכיחה את עצמה. כן כן, אני, שמעון בניסטי, מר הידרופוב בע"מ, שנרקלתי לי במרחבי האוקיינוס השקט, שהאדמה הייתה רחוקה רחוקה ממני, שעות על גבי שעות עם דגים, כרישים, צבי ים ושאר מרעין בישין ימיים.

אמנם היבשה בגלאפגוס הינה מקום מדהים בפני עצמו, אבל כאשר יורדים למים אז מוצאים את גן העדן האמיתי. חבל רק שקרן קיימת לגלאפאפגוס לא מאפשרת לשנרקל במקומות היפים באמת, אלא בבררה שלא אכפת להם כנראה.

החוויה פשוט מדהימה. יורדים למים. קקקפפפווואאאיייםםםם !!! קרח ! (אין ספק שההשקעה הכי טובה שלי בשבוע האחרון הייתה שכירת חליפת צלילה שקצת דחו את הכניסה למצב היפותרמי מתקדם) ומגלים עולם ומלואו. כ – 400 סוגי דגים, 50 מתוכם ייחודיים לגלאפגוס, משנקרלים בתוך לועות של הרי געש ששקעו מתחת למים, שמסביבנו שוחים להם צבי ים (מכוערים פחד), כרישים, מעט אלמוגים (שזו באמת הייתה אכזבה), כרישי ריי, כלבי ים, אריות ים שטרפו דגים לנגד עיננו ועוד ועוד.

כן כן…זה אני מתחת למים שם…באוקיינוס של גלאפאגוס

אריה ים תופס לו דג לנשנוש של אחר הצהריים באוקיינוס של גלאפאגוס

ניר ואנוכי בחוף המדהים בארכיפלג של גלאפאגוס

אני ואריה ים טיפוסי (אחד מ – 15,000 שקיימים פה) בגלאפאגוס

צב ענק בגלאפאגוס

אריות ים עוללים בחופי גלאפאגוס

איגואנה ימית בגלאפאגוס

נוף מדברי אופייני באיי גלאפאגוס

אריה ים בוגר ועצבני בדרכו לרדוף אחר צעירים וחלשים ממנו באיי גלאפאגוס

אלבטרוס לפני מעוף באיי גלאפאגוס

פוסט הבא – מינדו

פוסט קודם – בניוס

אז אוטאבלו זו עוד עיירה שקטה ונחמדה שמאופיינת בעיקר בשוק הענק המתקיים בה בימי שבת. אז השכמנו ב – 4 לפנות בוקר ולקחנו אוטובוס של 5 שעות עד אוטאבלו.
המרחקים כאן פשוט מדהימים. הרי 5 שעות זה יותר מתל אביב – אילת, ופה אנחנו עושים את המרחקים הללו כל שני וחמישי כאילו כלום.
השוק, לעניות דעתי לפחות, היה מדהים. מליון מליון דוכנים של מליון ואחד דברים, שבתכלס זה אוסף של 5 דוכנים שממחזרים אחד את השני שוב ושוב. אבל אני מת על זה.
למחרת, עשינו טיול רגלי של 5 שעות וטיפסנו ללגונת LECHERO (חלב) שנראית יותר כמו הביצה של שרק בימים טובים, מלאת ברחשים ושאר מעופפים עוקצים. טסנו משם למפל חביב כך סתם ליד העיר.
נחמד מאוד העניין הזה שבכל חור תקוע לאקוודורינים בהרי האנדים האדירים הללו מפל. סה"כ – זהו. אין יותר מה לעשות שם, ודי השתעממנו. גם תיירים לא מציפים פה את האזור בעונה זו.

עושים קניות

עושה קניות

פוסט הבא – איי גלאפאגוס

פוסט קודם – קיטו

לאחר מכן, החלטנו לנסוע לבניוס. כאן – כבר הכל יותר טוב. עיירת תיירים מקסימה. מ-ה-מ-מ-ת. רחובות קטנים, אנשים מקסימים, נקי, מלא שווקים, מסעדות וברים. נוף ירוק ירוק ירוק, שגורם לך לחשוב, שהגליל הוא מדבר צחיח באמצע חודש אוגוסט. בכל מקום שתסתכל, מים זורמים, מפלים קטנים וגדולים. בגדול – הכל טוב. התמקמנו לנו במלון של ישראלי שטייל פה והתאהב בבחורה אקוודורינית (שהיא באמת מקסימה), ויום למחרת התחלנו באטרקציות, שברוך השם – לא חסרות פה. טיול אופניים לאורך דרך המפלים של RIO VERDE (הנהר הירוק).

טיול גו'נגל של יום אחד לאזור של תחילת האמזונס בגשם שוטף שוטף. מעולם לא חשבתי שאאלץ לשלוף אנשים מתוך האדמה שפשוט החלו כך סתם לטבוע בתוך בורות בוץ אינסופיים.

טיול סוסים לגבהים ולנופים פשוט לא נורמליים, תוך כדי איבוד יכולת הישיבה לכמה ימים הקרובים (ישי – תודה על ההדרכה של מיולי, זה אכן משהו שגרם לי לרכב על הסוס ולא מתחתיו).

טיול סוסים

פוסט הבא – אוטאבאלו

פוסט קודם  – פתיחה

אז קיטו. עיר הבירה של אקוודור. איך היא נראית בעצם ? תיקחו את דרום תל אביב, ככה את אזור הבוהמה של התחנה המרכזית, אבל הישנה, תעטפו אותו בהרבה הרבה בתים לא גמורים והרוסים, ככה בסגנון של אבו גוש, אבל באמת הרבה בתים כאלה, ותזרקו לקלחת עוד כמה מליוני ערסים מגעילים. את כל הזוועה הזאת תכפילו ב – 4 וקיבלתם את קיטו. אחלה מקום להתחיל בו.

קיטו, הינה עיר הבירה השנייה בגובהה בעולם (אחרי לה פז). מתסבר, שבאמת קשה לנשום בגבהים הללו, ואכן מבליחים להם כך לפתע פתאום כאבי ראש וקשיי נשימה לרוב. בעצם, אולי קשיי הנשימה זה מהאוויר המזוהם להחריד, אבל נעזוב את זה.

העיר, היא בעצם מליוני מליוני מליוני בתים, גבב של בתים על גבי בתים בתוך עמק עצום בגודלו בין הרי האנדים העצובים בגובהם. קיטו, שהוכרזה על ידי אונסקו כעוד אתר מורשת עולמי בהחלט מצדיקה את זה. קצת כמו תל אביב. כמה בתים עתיקים ויפים, בתוך גבב עצום של זוהמה על גבי זוהמה. ממש בתים של נרקיס בלב הביצה.

הכנסייה הראשית

גם לאוכלוסיה עצמה לא חסר כלום. בלילה, פשוט אף אחד לא מסתובב פה. כולם מפחדים מכולם, ונזהרים מכולם. לא עיר שהייתי מגיע אליה שוב.

אקוודורינית מקומית

אז מה בעצם עשינו פה ? יומיים הסתובבנו קצת, ניסנו להתגבר קצת על השוק ההתחלתי. קצת עיר עתיקה, קצת מופעי רחוב, קצת פארקים (עם המון המון זוהמה שכולם משאירים פה אחריהם), ואפילו חגיגת ערב סוכות ב' ב"בית" חבד – אלק בית. מרפסת אחורית של איזה בניין עם סוכה שעליה חצי סכך, היות ולא הצליחו להשיג יותר מ – 6 ענפי דקל.

יום למחרת, נסענו למקום שנקרא LA MITAD EL MUNDO – מחצית העולם. קיטו, נמצאת כ – 22 קילומטר דרומה לקו המשווה, ובאזור שלה קיים מוזאון על קו המשווה. גם שם האקוודורינים יצאו קצת טמבלים. יש שני מוזאונים. הראשון – היפה. המרשים. שלא נמצא בכלל על קו המשווה אלה 200 מטר דרומה לו. השני, המוזנח, נמצא באמת על קו המשווה. ושם עושים את התרגילים המוכרים של להוריד את המים באסלה בכיוונים הפוכים, להעמיד ביצה (על מסמר !), ועוד כמה אטרציות חביביות (רואים ראש מקורקף אמיתי, יורים בחצים אינדיינים וכו'). חביב ביותר.

מנסה להעמיד ביצה על מסמר

הצלחתי !!

פוסט הבא – בניוס

פוסט קודם – אל צ'לאטן (ארגנטינה)

הגענו לאל קלפאטה.
עוד עיירת תיירים יקרה. הרבה לעשות פה אין (לפחות האינרטנט פה יחסית במחיר סביל) אבל יש אטרקציה מרכזית – הקחרון המתנפץ "פריטו מורנו".
מדובר בקרחון עצום מימדים. גובהו מעל ל-50 מטר, אורכו מעל 14 קילומטר, רוחבו כ – 5 והוא נחשב לאחד היחידים בעולם שעדיין גדל וזז, ונוצרת בו תופעה של התנתקות גושי קרח עצומים הנופלים מהקרחון למים בשילוב של אדוות ענקיות ורעש מחריש אזניים.
סה"כ זה די מגוחך. הרי מה הסיבה שהוא מתנפץ ומתפרק ? התחממות כדור הארץ. אנחנו הורסים את הכוכב, ואחר כך באים ומתלהבים מתוצאות ההרס, ועוד משלמים על זה ים של כסף. הרי אם לא היה חם יותר, הקרחון המתנפץ לא היה מתנפץ.
בכל אופן, לאחר יום מנוחה וסידורים, שכרנו רכב ויצאנו 5 חברה לכיוון הקרחון – ניר, רוני, יעל, אנוכי ועוד בחורה שמצאנו בשביל לצמצמם עלויות רכב.

אגב, עד היום שכרתי רכב 4 פעמים בחיי. ופעם ראשונה, בשעה טובה ומוצלחת, הצלחתי להחזיר אותו בלי שום שריטה חדשה, ובלי שום צורך תמוה בלטנף אותו למוות על מנת לברוח מקנסות כספיים…

בכל אופן, התחלנו בנסיעה, 5 שעות מאוחר מדי לטעמי, בגלל עצלות בלתי נסבלת של קימה מוקדמת, אבל מילא. עוד 10 דולר שירדו לטמיון. הגענו לקרחון. חבל על הזמן !!! איזה גודל !!! פשוט גוש עצום עצום של קרח, המונח לו סתם כך על מדרונות הרים וחותך שני אגמים גדולים לשניים.
הקו העליון של הגוש משונן משונן, והוא יכול בהחלט להיות שחקן ראשי בפרסומת טיפוסית לקולגייט טוטאל.
ומה עושים ? מחכים. למה ? לנפילות הגדולות. להמשך ההרס. .
כולם שולפים את המצלמות. מעבירים את מצבן למצב וידאו. יש את השחקנים החזקים מאירופה. כל אחד שם עובד של נשיונל גאוגרפיק או במינימום אצל אייל פלד.
נו. אז גם אנחנו.
יאללה. שיפול כבר. שיפנק אותנו ברעש מצלצל באזניים.

ואכן, הקרחון לא עמד על שמריו, והתחיל להתפרק לנגד עיננו. בתחילה בגושים קטנים ככה, ואז בגושים ענקיים של קרח. כל גוש בשילוב רעש עצום מחריש אזניים.
לאט לאט, כולם ניסו להיות נביאים פה. נביאים בעירם או בקרחונם. "החתיכה הזאת תיפול". "לא לא". "בעצם, החתיכה הזאת תיפול". "הינה נו. אתה לא שומע את הרעש ??"
ובתכלס – זה די מתסכל. כולנו תיירים מגוכחים. רוצים לתעד הכל. והקרחון בשלו. נופל איפה שבא לו. ככה סתם. בלי אזהרה מוקדמת. ואנחנו ? רק מתבאסים שלא מצילחים לצלם, ושהסוללות של המצלמה גוועות להן לאיטן…
אבל בתכלס – למי אכפת. העיקר שיש את המצלמה הטובה ביותר עם כרטיס הזכרון הגדול ביותר – העין.
ותאמת, באמת מגניב.

יום לאחר מכן, עוד לגונה. לקחתי את עצמי לטיול ללגונה פה ליד. עוד אחת לאוסף. אמורה להיות שמורת טבע חביבה, עם הרבה ציפורים וכמובן – פלמינקו.
נו. אז הלכתי.
ככה. שתי לגונות שיכולות להתהדר יותר בתואר שתי שלוליות ביצתיות. משהו יותר בסגנון של הבית של שרק, אכן עם עופות מים, אבל הפלמינקו הכי קרוב היה במרחק נסיעה של אולי 10 דקות ממני.
סתמי. אבל נו. עוד נוף לאוסף.

נתקענו פה עוד כמה ימים די מיותרים, אבל בשעה טבה התחלנו בעזיבה לכיוון, שוב, ככה לשם הגיוון, פשוט הרבה זמן לא היינו שם – צ'ילה.

בכלל, בתקופה הארוכה שאנחנו נמצאים בדרום אמריקה ראינו ועשינו באמת הרבה. הרבה מאוד. המון נופים, לגונות, נהרות, נחלים, הרים מושלגים, הרים לא מושלגים, ייערות, גו'נגל קטן אחד, מדבריות.
בשביל שלגונה תרשים אותי עכשיו, היא צריכה להית בצבע ירוק מטורף, קרחונים נופלים ומתנפצים על ימין ועל שמאל, ועם 4 פינגווינים שיכינו לי שם ארוחת צהריים – במינימום.
לצערי, אנחנו לוקחים טיפה כמובן מאליו. הנוף מדהים, והתרגלנו אליו. איפה הנוף פה ואיפה 26 שנים של נופי הארץ.
וחוצמזה, גם האטנו. האטנו מאוד. גם בגלל הקרנבל, וגם בכלל. 5 לילות באל קלאפטה. שאלוהים ישמור. הפכנו למתנחלים (מרום…..).
החלטנו להגביר. להפסיק להתקע. גם יקר להיתקע בדרום. יקר מאוד. נראה מה ייצא מזה…

אז למרות שהחלטנו להגביר את הקצב, נתקענו פה עוד יום בהמתנה לשי ואייל.
הייתי פה אפילו במוזיאון. עוד מוזיאון פתטי. כמה פוחלצים של ציפורים מאובקים.
מה שכן – יש פסנתר !!!
מעפן, אבל יש. כמה קלידים לא עובדים, נתקעים, מיתרים קצת חלודים, אבל מנגן. עושה צלילים ולא רעים. הפסנתר ועידן ריייכל העבירו לי שעה בכיף…

הקרחון המתנפץ

פרסומת לקולגייט

פוסט הבא – פוארטו נטאלס (צ'ילה)